שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    חשבונות חיסול
    אם מערכת הביטחון באמת מתכוונת לזה שנשיא איראן על הכוונת, אז לעפר שלח יש בקשה: לפני שאתם מורידים את אחמדינג'אד, תעשו מה שארה"ב לא עשתה לפני מפרץ החזירים ואנחנו לא עשינו לפני הסיפור עם אבו ג'יהאד. תחשבו קצת

    אחת לכמה זמן זה קורה. מישהו מחבורת העיתונאים שעוסקת בענייני ביטחון מזדמן לקריה לקפה, למישהו מבעלי הדרגות והתפקידים בא לעשות באותו שבוע מהומה, וביום שישי מפציעה בתוך ערימת הניירות לשבת כותרת מהסוג המרים גבות: במערכת הביטחון יש מי שמציע לשקול התנקשות בראש מדינה עוינת. רק לאחרונה הוזכרו בעניין הזה נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד וראש הממשלה הפלסטיני איסמעיל הניה, אבל הם רק השמות התורנים.

     

    נו, מילא, אומר הישראלי לעצמו - או שהוא אומר "יאללה, נביא בהם". אלה שתי התגובות המקובלות, והן באות משני זרמי מעמקים פסיכולוגיים. לפי הראשון ישראל היא מדינה נרדפת, כל העולם כולו שואה גדולה העומדת לשוב ולנחות עלינו, וכל אויב הוא צורר שיש להשמידו. יותר מזה: האויב הוא תמיד פרסונלי. זה לא העם הפלסטיני שיש לו אינטרס פוליטי, אלא ערפאת או הניה שהוא שונא יהודים ולא ינוח עד שיגרש אותם לים. זאת לא סוריה אלא אסד, לא איראן אלא אחמדינג'אד, אדם מטורף שיש להסירו.

     

    הזרם הפסיכולוגי השני, שגורם לנו לחשוב שכולם מדברים אבל אף אחד לא באמת מתכוון, הוא הצורך לסמוך על מי שנמצא שם למעלה. על אלה שבדור של ההורים שלנו נהגו לקרוא להם "הגדוילים", בהברה אשכנזית שבאה ישר מהעיירה. זאת הגירסה המשופצרת של משפט שיאיר לפיד נוהג לומר (ואני נשבע לכם, זאת הפעם האחרונה שהמשפט "יאיר לפיד נוהג לומר" יופיע מעל דפי "בלייזר"): כל מי שמשרת בצבא בטוח שיש צה"ל אחר, כי לא יכול להיות שהצבא המשלומפר שהוא מכיר זה באמת מי שיגן על הילדים שלנו. בטח יש במחשכים צבא אחר, מדוגם וקטן וחכם ויודע לגמרי מה שהוא עושה, שביום פקודה ישלפו אותו מהמגירה והוא יעשה מה שצריך. כי אחרת אללה יסטור.

     


    תראה, בהתחשב במה שאנחנו יודעים על עצמנו, אולי עדיף להוריד פרופיל בתקופה הקרובה (צילום: רויטרס)

     

    ובהשאלה, יש לנו צורך עז לחשוב שאלה שלמעלה יודעים מה הם עושים. שהם מקבלים החלטות שקולות, מבוססות על מידע שלנו אין. שהם מסוגלים לבור את המוץ מתוך התבן ואת השכל מתוך הרטוריקה, להבין שמי שאמר בסך הכל דיבר מתוך הפוזיציה שלו, ומי שממליץ - לעיתון, לא באמת - לחשוב שנלך לאיראן ונוריד את אחמדינג'אד לא התכוון שבאמת מחר נצא לדרך. שבסוף יתקבלו החלטות נבונות, כי אחרת בידי מי הפקדנו את גורלנו.

     

    אז זהו, שלא.

     

    לרקוד על הסדאם

     

    אחת הישיבות המעניינות ביותר בתולדות קבלת ההחלטות בישראל לא התקיימה מעולם. ככל הידוע, היא היתה אמורה להתרחש במשרד הביטחון בקריה ב-5 בנובמבר 1992 בשעות הצהריים, אחרי שהרמטכ"ל אהוד ברק יחזור משטח האימונים בצאלים. אלא שבבוקר, כזכור, לחץ מישהו עייף מדי על הכפתור בזמן הלא נכון, וחמישה מחיילי סיירת מטכ"ל נהרגו מפגיעת טיל.

     

    מה היה נאמר בפגישה הזאת לו התכנסו ברק וסגנו אמנון ליפקין-שחק וראש אמ"ן אורי שגיא ושאר הגדוילים אצל שר הביטחון וראש הממשלה יצחק רבין, האיש שהיה אמור לקבל את ההחלטה? מה היה רבין מחליט אלמלא אירעה תאונת האימונים - שהיה לה הרבה מאוד עם נוהלי העבודה הפגומים סביב היחידה המובחרת, אבל שום דבר עם המבצע עצמו? האם אחרי שברק היה מספר לו בעיניים נוצצות על הביצוע המושלם, ומי שיודע היה מסביר לו אילו דברים נלווים כבר יצאו לדרך, היה רבין אומר: אוקיי, הביאו לי את ראשו של סדאם חוסיין?

     

    לעולם לא נדע. רבין כבר איננו, וכל מה שיש לנו הוא השערות של אנשים שהיו קשורים אליו. אלה מהם שדיברתי איתם טוענים בתוקף שהוא לא היה מאשר, אבל אלה כמובן הנחות בדיעבד. אם זה כל כך לא עלה בדעתו, למה נתן ראש הממשלה ושר הביטחון רב הניסיון אישור להמשך ההכנות למבצע, בעלות של מיליוני דולרים ותוך הסטת היחידה ממבצעים יעודיים בתחום העיסוק העיקרי שלה? כאמור, כל זה מעולם לא עמד למבחן אמיתי.

     

    ברק עצמו טען, בשיחה פרטית, שכל העסק עמד בשלב של בדיקת יכולות. יש טענות סותרות, אבל בואו ניקח את הרמטכ"ל וראש הממשלה לשעבר במילתו. זה אומר שתהליך קבלת ההחלטות, על מבצע שהשלכותיו אדירות - חיסול של שליט מדינה ריבונית על ידי יחידה צבאית ובאמצעים צבאיים, ולא על ידי רוצח שכיר של המאפיה למשל, שממנו אפשר להתעלם ולהכחיש כל קשר - היה הפוך מהסביר. לא דיון רציני ומעמיק בהשלכות, ניתוח מה יהיה אם ושקילת מחירים ומשמעויות, אלא קודם כל בואו נראה אם אנחנו יכולים.

     

    לא מדובר בטיעון תיאורטי הנוגע לדרך הנכונה לקבל החלטות. כל אחד מבין שהטמפרטורה בחדר היא אחרת כשהיכולות כבר הוכחו; זה סיפור אחר לגמרי להחליט בדם קר על מבצע שכזה, וסיפור אחר לגמרי כשהרמטכ"ל, שבנה את תהילתו על מבצעים עלומים, נשען על השולחן ואומר "יצחק, הבוקר היינו שם וראינו את זה קורה". כל אחד מבין שישראל עמדה בבוקר הזה על הסף, ולא עברה אותו רק בגלל תאונה טראגית.

     

    כל אחד מבין גם שהחרמנות הישראלית לחיסולים אינה יודעת שובעה. ב-1992, זמן לא רב לפני צאלים ב', התרומם מסוק תקיפה צה"לי מעל כביש בדרום לבנון, ושילח במחי טיל את מזכ"ל חיזבאללה עבאס מוסאווי (ואת בתו) למחנה הגרילה הגדול שבשמיים. את מוסאווי ירש צעיר בשנות ה-30 לחייו, חסן נסראללה. מצויד בהתלהבות הקנאית שלובתה בחיסול המנהיג ובתכונות מנהיגות וחזון גדולות בהרבה משל קודמו, הניס נסראללה אחרי שמונה שנים של לחימה את ישראל מדרום לבנון.

     

    ארבע שנים קודם לכן נחת כוח צה"לי - על פי אותם פרסומים זרים שאנחנו מציינים כדי שיניחו לנו מהצנזורה אבל אף אחד מאיתנו לא ראה אותם בעיניים - בחוף טוניס. על פי אותם פרסומים היה ברק, אז סגן הרמטכ"ל, על אוניית החפ"ק בלב ים, כשהיחידה בפיקוד בוגי יעלון, גם הוא לימים רמטכ"ל, פשטה על ביתו של חאליל אל ואזיר, הידוע כאבו ג'יהאד, וחיסלה את סגנו של יאסר ערפאת. עשר שנים אחר כך פיללה ישראל לדמות חזקה, שתהיה אלטרנטיבה של ממש לערפאת. במקומה קיבלנו את אבו מאזן החלוש וחסר הכריזמה, ואת חמאס בשלטון. אני לא אומר שכל זה לא היה קורה לולא חיסלנו את אבו ג'יהאד; אני אומר שכשהחלטנו לחסל אותו, ספק אם מישהו מסביב לשולחן שאל מה בדיוק התועלת במה שאנחנו עושים.

     

    הו, ג'יימס

     

    חיסולים של מנהיגים הם סקסיים. הם נובעים ממקום עמוק מאוד בתודעה: מהפרסונליזציה של האויב, הראייה שלו כאדם מרושע שאם יוסר מהדרך, תוסר גם הבעיה. הם כרוכים במבצעים חשאיים, בפתרונות יצירתיים, באמצעי לחימה חדשים שכמו שאוהבים להגיד, "ג'יימס בונד היה יכול ללמוד מהם". הם מביאים את מבצעיהם לבימת צל"שים - עלומה בדרך כלל, אבל קיימת מאוד - ולסיפורים עם הרבה מאוד מקורות זרים. הרבה יותר מרתק לעסוק בחיסולים מאשר להכיר בזה שלאויב יש פנים, אבל הן לא של אדם אחד.

     

    אני לא מדבר כאן על הסיכול הממוקד, המהווה - כשהוא נעשה מול המטרות הנכונות ובמינונים הנכונים - את אחד האמצעים המוצדקים והטובים ביותר למלחמה בטרור. אני מדבר על חיסול מנהיגים כדי לשנות משטר. אני מדבר על אחמדינג'אד, הניה, סדאם, נסראללה (שהוא מנהיג מפלגה, אבל זה אותו דבר). אני מדבר על התערבות כוחנית, גם אם היא לא כוללת הרג, במטרה לשנות את המשטר בארץ אחרת כי הוא לא מוצא חן בעיניך, מאיים עליך או פשוט נוגד את האינטרסים שלך.

     


    עדיין איתנו. היום יש לו חברת אופנה (צילום: רויטרס)

     

    מהלכים כאלה הם בדרך כלל נחלתן של מעצמות-על, שחושבות שכל העולם הוא שדה המשחק שלהן, ושל מדינות שמשוכנעות שהן חיות תחת איום קיומי תמידי. בחצי השני של המאה ה-20 אנחנו מדברים על ארצות הברית ועל ברית המועצות, ששיחקו שחמט על הלוח העולמי והתייחסו לשליטים מקומיים כאל פיונים. והיום אנחנו מדברים על ישראל, ששואבת את ההצדקה למהלכים כאלה מהעובדה שהעם היהודי היה קורבנו של האיש היחיד בהיסטוריה שאין ספק שהיה צריך לחסל.

     

    כדור בראשו של אדולף היטלר לפני ה-1 בספטמבר 1939, וגם לאחר התאריך הזה, היה מציל בלי שום ספק את חייהם של עשרות מיליונים ומונע את שואת העם היהודי. המסקנה הנגזרת לכאורה מכך היא אותה מסקנה שהסיק הבדואי שדרסה אותו רכבת צופרת, ואחר כך נתפס דופק מכות לקומקום שורק: את אלה, אמר הבדואי והביא במקל, צריך להרוג כשהם קטנים. במילים אחרות, אין שום סיבה שנברר אם אחמדינג'אד הוא באמת היטלר לפני שאנחנו מחליטים שמותר להרוג אותו.

     

    אין מי שהרבו לעסוק בכך ב-50 השנים האחרונות כמו אחינו האמריקנים; הלהיטות שלהם לשנות משטרים חברה לאהבת השושו, כמו גם לאמונה הלוהטת שמצב שיווי המשקל של האדם הוא להיות אמריקאי או לאהוב את אמריקה, ואם רק נסיר את החסמים - ובעיקר את החוסמים - המונעים ממנו להיות כזה, הכל יהיה בסדר. אבל ממוצאדק ועד סדאם, מטהראן ועד בגדד דרך חצי העולם, רוב המהלכים האלה לא הניבו אלא שכול וכישלון.

     

    מוחמד מוצאדק נבחר לראשות ממשלת איראן ב-1951. הוא היה סוציאליסט, שיתף פעולה עם המוסלמים הקיצונים (והכיר לעולם את המילה "איאתוללה" כשמינה את האיאתוללה קשאני ליו"ר הפרלמנט), ובעיקר איים על אינטרסי הנפט של ארה"ב ובריטניה במפרץ. והמערב, כשנוגעים לו בנפט שלו, דיר באלקום.

     

    הסי.אי.איי, בשיתוף פעולה עם השאה הפרסי, החליט להזיז את מוצאדק. "מבצע איאקס", שאותו ניהל קרמטי רוזוולט - נכדו של מי שהיה נשיא ארה"ב - היה בעיקרו ליבוי חסר מעצורים של סכסוך פנימי באיראן. אנשי הסי.אי.איי, מתחזים לשליחי מוצאדק, איימו על מנהיגים דתיים כדי לסכסך בינם לבין ראש הממשלה. מעשי טרור (המזכירים את פרשת "עסק הביש" שניהלה ישראל באותן שנים במצרים) יצרו פרובוקציות נגד המשטר. בסופו של דבר פרצה מלחמת אזרחים קצרה, שבסופה הודח מוצדאק ויצא לגלות, והשאה השתלט על איראן.

     

    לכאורה, זה היה המבצע המוצלח ביותר של החלפת שלטון שניהלה ארה"ב מעודה. למעשה, למרות שמוצאדק היה חילוני ומערבי בהליכותיו, עצם העובדה שהודח על ידי התערבות זרה - שהפכה לנחלת הכלל 20 שנה אחר כך - העצימה מאוד את הרגשות שהביאו למהפכה הדתית בסוף שנות ה-70. השאה גורש, האיאתוללות עלו לשלטון נישאים על גל של שנאה לשטן הגדול מאמריקה, והמדינה האיסלאמיסטית הראשונה קמה. היא עדיין משמשת לב של התנגשות הציוויליזצייות, ובעיה שהעולם (וישראל) מתמודדות איתה היום ברמה שגורמת לאירועי שנות ה-50 להיראות מגוחכים. אבל אצלנו יש כאלה שבטוחים שהכל ייפתר אם רק נוריד את אחמדינג'אד.

     

    מפרץ הנמיות

     

    סיפור מוצאדק לפחות היה הצלחה מבצעית. בסוף אותו עשור נולד לארה"ב דמון חדש: הוא בא ממדינה שגודלה כגודל עיר אמריקנית קטנה, אבל דרך על כל הפוביות הינקיות. הוא פגע בעסקים החזקים ביותר של אמריקה, החוקיים והלא חוקיים, ועשה את זה 90 מייל מפלורידה. קראו לו פידל קסטרו, והמזימה להדחתו ולרציחתו מספקת את האתנחתא הטראגי-קומית בסיפורנו.

     

    מה לא עשה הסי.אי.איי כדי להפיל את קסטרו? הפעם כונה המבצע "נמייה", והאיש שהנשיא קנדי העמיד בראשו היה השושואיסט הבכיר אדוארד לנסדייל. איפה לנסדייל לא היה? הוא סייע לדכא מרידה קומוניסטית בפיליפינים, ועשה הרבה שנים בווייטנאם, שם החליפו האמריקאים משטרים כמו גרביים, איבדו 58 אלף איש - ועדיין הובסו על ידי צבא היחפנים של הו צ'י מין. יש אפילו הטוענים שהוא נראה בתמונה שצולמה בדאלאס ב-22 בנובמבר 1963, היום שבו נרצח שם ג'ון קנדי (שלא רק העמיד את לנסדייל בראש "נמייה", אלא אחר כך גם פיטר אותו).

     

    ב-1961, אחר כישלון המבצע ההזוי במפרץ החזירים, קנדי הורה לו להוריד את קסטרו. לא פחות מ-30 תוכניות נשקלו, כולל המצאות כמו חומר שיגרום לזקנו של של קסטרו לנשור, דגים ממולכדים שיפוזרו באתרי הצלילה שלו ושאר דברים שג'יימס בונד באמת היה יכול ללמוד מהם, בעיקר איך להיות ממש מצחיק. בפועל, כזכור, קנדי מת כבר 43 שנה ולנסדייל עוד מעט 20, וקסטרו עוד מחזיק מעמד בקובה - ואם ייפול לפני שימות, זה יהיה בגלל קוקה קולה והאינטרנט ולא בגלל שום נמייה.

     

    אחרי ולפני התערבו האמריקנים בכל מקום קרוב ורחוק. הם הפילו את איינדה בצ'ילה ואת נורייגה (שהיה קודם איש שלהם, אני יודע שזה נהיה קצת מבלבל) בפנמה, התערבו באל סלבדור ובניקרגואה - ועוד לא יצאנו מתחומי יבשת אמריקה. בהרבה מקומות נכשלו; במקומות שהצליחו עלתה ההצלחה לעיתים ביוקר. בסופו של דבר, מה שהכריע לכאן או לכאן היו תהליכים ארוכי טווח ולא כדור בין העיניים של האיש הנכון.

     

    הסיפור האחרון עם סדאם חוסיין, איש נאלח ורוצח עמו, שלא איים על ארה"ב ולא צבר נשק להשמדה המונית ואפילו לא שיתף פעולה עם אל-קעידה, הוא עדיין סיפור לא גמור. לעבדכם וללא מעט אחרים יש הרגשה שהוא לא בהכרח ייגמר טוב, ושאת המחיר ישלמו לא רק האמריקנים, אלא בעיקר אנשים שגרים קצת יותר קרוב למקום שבו הם משחקים את משחקי הנמייה שלהם.

     

    כל הזין בראש

     

    זה עסק לא פשוט, מה עושים עם משטרים קיצוניים ומנהיגים עם פה גדול ושאיפות לא קטנות. ההיסטוריה מלמדת שבדרך כלל צריך שכל וסבלנות והבנה שמאחורי כל איש כזה יש מערכת שלמה, שיש בה אינטרסים ונראטיב לאומי ורגשות של הרבה מאוד אנשים - שהם לא בהכרח פחות נבונים ממני וממך. השכל אומר שמה שלא יעבוד עלינו לא יעבוד גם עליהם: הרי אנחנו לא מעלים בדעתנו שרציחתו של ראש ממשלה על ידי גורם עוין תשנה את האינטרסים והמדיניות של ישראל. וזה לא רק כי אנחנו דמוקרטיה, אלא כי האינטרסים והמדיניות האלה משקפים עם שלם.

     

    אלא שבשביל להבין את זה, צריך לחשוב על החיים לא רק במובנים של כוח. צריך ללמוד מההיסטוריה, שלנו ושל אחרים, צריך לשאול מה מכל המבצעים המזהירים שהיו ולא היו קידמו אותנו באמת למקום יותר טוב. צריך לקבוע קווים אדומים של דברים שאנחנו לא עושים, לא בגלל מוסר אלא מפני שהם פשוט לא עושים שכל. צריך, בקיצור, לחשוב עם הראש ולא עם הראש של הזין. שזה, תודו, בעיה לא קטנה בפני עצמה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים