שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סוף הוא גם התחלה
    בספריה של יהודית קציר הסוף מקופל כבר בהתחלה. כי דווקא מה שנגמר מעורר את הצורך להחיות ולהנציח אותו בכתיבה. סופרים כותבים על הסוף של היצירות שלהם. פרוייקט מיוחד לשבוע הספר

    הסוף מקופל כבר בהתחלה, מתנמנם, אורב בסבלנות; "המכונית עם זוג האוהבים בתוכה שעטה אל קצה הגשר, התהפכה, וצללה בנהר. הכתובת 'FIN' הלבינה על רקע בית-הקברות. מלבן האור השרוט הבהב, וכבה". כך נפתח הרומן הראשון שלי, "למאטיס יש את השמש בבטן". ריבי שנהר בת העשרים ושתיים צופה לבדה

    בסרטו של טריפו "ז'ול וז'ים". היא כמובן לא מנחשת, שבעוד מספר דקות, כאשר תצא מהסינמטק אל הלילה השרבי של תחילת אפריל, תעצור לידה אלפא רומיאו לבנה, וורד גדול כהה יושט לה מן החלון. כך תכיר את יגאל ליברמן שגילו כפול מגילה, והוא יהיה לה לאהוב, לחונך, לאב מאומץ, לחבר-נפש. היא לא יכולה לדעת, שכעבור שנתיים של סופת-שמש, של תשוקה משותפת ליופי ולמסעות, תצלול גם המכונית שלהם לנהר, שזרימתו אינה חדלה. וגם בית-הקברות יהיה, בפרק האחרון, בהלוויית אמה.

     

    עוד בפרוייקט:

    האקס המיתולוגי / דודו בוסי

    שמישהו יחלץ אותי / שרה שילה

    כל גיבור והסוף שלו / שפרה הורן

     

    הכתיבה שלי היא אף פעם לא כרונולוגית; השלד ישנו מההתחלה, בכתב-יד ובמחברת, והפרקים נכתבים במחשב קטעים-קטעים; קודם הסצינות הכי דחופות, אלה שמתחננות לצאת, ואחר-כך האחרות - לפי היום, לפי מצב הרוח, מזג האוויר, אפילו לפי המצב ההורמונאלי (בימי המחזור קשה לכתוב סצינות ארוטיות, בעצם – בימים האלה קשה לכתוב בכלל...). בסוף נתפרים הקטעים זה לזה, ונותרים כמה חללים למלא.

     

    אבל הפרק האחרון של "מאטיס" נכתב אחרון. פחדתי ממנו במשך השנתיים של הכתיבה, דחיתי אותו ככל שיכולתי, עד שהיו לי שבעה פרקים גמורים ומשוייפים, ורק הוא עוד חסר. ידעתי שיהיה עלי לחזור, כמו דאנטה היורד אל השאול, אל הימים האחרונים לחיי אמי, שנפטרה מסרטן כשנתיים לפני שהתחלתי לכתוב את הרומן, והיא רק בת חמישים-וארבע. ידעתי שאאלץ לחזור אל תחושת חוסר-האונים למול ייסורי הגוף והנפש שלה, אל מול יופייה שנמצץ מבפנים על-ידי המחלה, ורק חיוכה העובר-על-גדותיו נותר כשהיה. ידעתי שיהיה עלי לחוש שוב את גאות גלי הרחמים; עליה, על עצמי, על שני אחי הצעירים. כתבתי את הפרק האחרון בגרון חנוק, אבל לא בכיתי. אני לא זוכרת שבכיתי. ריבי בכתה בשבילי. עוד לא יכולתי לדעת, שכל-כך הרבה קוראים יבכו אתה.

     

    ב'שבעה' בא יגאל – כבר אחרי פרידתם הכפויה - לבקר את ריבי בביתה שבחיפה. הם יוצאים לטייל ויושבים על ספסל בגינת מניה שוחט, בצל עצי האורן, ליד בריכת הדגים הריקה. היא מניחה את ראשה על ירכיו ומדברת, ורק דבר אחד היא נמנעת מלספר לו; כמה שבועות קודם לכן ראתה אותו במכוניתו, מושיט ורד כהה לבחורה דקה בגופיה שחורה וחצאית מיני אדומה ונעלי עקב, והבחורה לקחה את הפרח, צחקקה ונכנסה למכונית. "ואת כל זה לא סיפרתי לו על הספסל ליד בריכת הדגים הריקה, כי ידעתי שבתוכו הוא מושפל ומאוס על עצמו, ועוד ידעתי שגם ככה, עייף, כמעט כבוי, בלי תשוקה אן געגועים לכלום, גם לא אלי, אולי רק דמדומים אחרונים, והשדים באישונים כבר לא משתוללים, כן, גם ככה אני אוהבת אותו".

     

    ואז היא מבטיחה לו לכתוב את הספור שלהם; ההתפקחות מיגאל-שאינו-יכול-לגאול מומרת בתחושת היעוד שלה כסופרת. האהוב הבלתי מושג יתממש כגיבור ספרותי בין דפי הרומן שתכתוב; "עכשיו אני יודעת, שיש אהבות שמתקיימות כל החיים, וגם הסיפור שלנו ייגמר רק כשאחד מאתנו ימות, לא, רק כששנינו נמות, ואולי אפילו אז לא, כי אני בטח אכתוב אותו פעם, יש דברים שאסור שיישכחו, ומה עוד נשאר לי כשהכל מתפורר, וגם אם אתה לא תהיה בדיוק אתה, בסיפור הזה שלי, ואני לא אהיה בדיוק אני, והמלים והמעשים יהיו אחרים – הפעימה ההיא תהיה אותה הפעימה".

     

    השורות החותמות את הרומן נאמרות, כביכול, עוד לפני שהרומן נכתב. סופו של ספור האהבה הופך זרז להתחלת הכתיבה שלו. בעוד זמן מה תשב ריבי מול המחשב החדש שקנה לה יגאל כמתנת פרידה ותכתוב; "המכונית עם זוג האוהבים בתוכה שעטה אל קצה הגשר..."

     

    גם הרומן השני שלי, "הנה אני מתחילה", מתחיל בסוף, בבית-הקברות, עם תום ההלוויה של המורה-האהובה מיכאלה ברג; ריבי - אותה ריבי מ"מאטיס" - ברומן הזה היא כבר בסוף שנות השלושים שלה, כבר נשואה ואם, כבר סופרת. אחרי ההלוויה היא מגיעה לוואדי בכרמל, שם, במאורה נטושה מתחת לעץ אורן, החביאה, עשרים שנה קודם לכן, את מחברות היומן שלה משנות השבעים. במשך ערב ולילה היא קוראת בהן, וחיה מחדש את ספור האהבה העזה והחריגה בינה לבין מורתה לספרות, כפי שתיארה אותה יום אחרי יום, "בשידור חי", במכתבים לנערה היחידה שהאמינה כי תבין ללבה – לאנה פרנק.

     

    על המכתבים חתמה "קיטי" כשם חברתה הבדויה של אנה. בפרק האחרון ריבי כבר בביתה שבתל-אביב. ליד שולחן המטבח, בדפים שנותרו במחברת היומן האחרונה, היא כותבת למיכאלה המתה את קורות הקשר ביניהן בעשרים השנים שחלפו מאז שהוטמנו המחברות, ועד ההלוויה. קריאת היומנים ממרחק השנים והכתיבה למיכאלה מאפשרות לריבי לא רק להנציח את אהבתן, אלא גם להבין ולסלוח; "הנפש בוחרת איזה סיפור היא מספרת לעצמה, ספור של ניצול או של הצלה". עתה היא יכולה לראות את הציפורים הלבנות והשחורות מהציור הידוע של אשר בו-זמנית; "ועכשיו, לפני שכולם יקומו, אאסוף את פרחי הבכי המקומטים ואשליך אותם לפח, ואפתח את חלון המטבח, ואניח לציפורים של אשר לפרוח מתוך הספור ולהמריא החוצה, על רקע השמיים, בטפיחת כנפיים לבנות ושחורות, ואפרד מן המחבוא הזה, שכבר עשרים-וחמש שנים אני נושאת אותו בתוכי, והוא סוד חולשתי וסוד כוחי, וארשה לאישה הצעירה שהיית, ולילדה שהייתי אני, לנוח לתמיד בין קיפולי הזמן, ששום שען ושום סופר לא יוכלו עוד לתקנו".

     

    גם הספור "שלאפשטונדה" מתחיל ומסתיים בהלוויה, גם הנובלה "והעננים נוסעים נוסעים"; מות הנפש היקרה לנו מכריח אותנו להחיותה בנפשנו-שלנו, לקיים אותה בזיכרוננו או בספור שנכתוב אודותיה, לדבר אליה מעבר לחומה הסמויה, שאין שיעור לעובייה ולגובהה, במלחמה אבודה-מראש בשרירות ובחוסר הפשר, כפי שידיעת סופנו-שלנו - אותו מלבן אור מהבהב ושרוט בסוף הסרט - מכריחה אותנו לחיות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גבי מנשה
    קציר. "הכתיבה שלי היא אף פעם לא כרונולוגית"
    צילום: גבי מנשה
    7 לילות
    מומלצים