שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    משחקי מחשב הם אמנות? למי אכפת?

    כן אומנות, לא אומנות, מה זה בכלל משנה? ארז רונן מאמין בכל לבו שההגדרות לא יובילו אותנו לשום מקום – מה שאנחנו צריכים לעשות זה למצוא דרך להכניס את הגיימינג למרכז הקונצנזוס התרבותי. דעה שלישית

    לוס אנג`לס. אולם מפואר. בחוץ עשרות צוותי טלויזיה ושטיח אדום. אחת לכמה דקות מגיחה מעבר לפינה לימוזינה. הצלמים מכינים את המצלמות. הרכב עוצר, וממנו יורדת חבורה של בחורים שמנמנים ולא מגולחים בחליפות מהודרות.

     

    הם מחייכים לפלאשים של המצלמות, חותמים למעריצות ונכנסים לאולם. יש להם מקום שמור בשורה השנייה במרכז, אבל לפני שהם מתיישבים הם עוברים בלובי, שותים כמה כוסיות שמפניה ולוחצים ידיים לחברים נוספים מהתעשייה.

     

    לאחר שכולם כבר יושבים במקום וכל

     מצלמות הטלוויזיה רצות ומתעדות את האירוע, עולה המנחה, בדרן אמריקני ידוע כגון ג`ון סטיוארט או קונאן אובראיין, פותח במונולוג משעשע ואז עובד לדבר האמיתי, שמילוני מעריצים מחכים לו כל שנה בשקיקה: טקס חלוקת פרסי הגיימינג.

     

    נשמע כמו חזון רחוק? אולי. תעשיית משחקי המחשב נמצאת כרגע בשלב מכריע בחייה – שלב שיוכל לקבוע האם היא תייצב את עצמה בלב הקונצנזוס הציבורי ולהפוך לחלק מהתרבות של המאה ה-21, או שאולי היא דווקא תחזור לקבל אותו יחס שקיבלה בשנות ה-90 כתעשייה משגשגת של משחקי ילדים.

     

    פוסט מודרניזם תרבותי

     לפני כחודשיים פרסם כאן ערן כתבה הבוחנת האם אפשר להתייחס למשחקי וידאו כאל אומנות. הוא סיפק דוגמאות רבות להגדרת אומנות ולמשחקים שעומדים ולא עומדים בהגדרות הנ"ל.

     

    ליהי קראה את הכתבה, לא יכלה לשבת בשקט וכתבה את דעתה על הגדרת האומנות באופן כללי והקשר שלה לעולם המשחקים. כל הדיון הזה עורר אותי לחשוב על סוגיית "מקום המשחקים בחייהם של תושבי העולם חובבי האמנות", והביא אותי למסקנה הבאה: אמנות או לא אמנות, זה ממש לא משנה.

     

    ענק תרבותי

    כן, קראתם נכון. בשבע מילים אני מבטל את כל המילים של ליהי וערן. אפשר להתווכח שעות האם הענקים והסיפור המינימליסטי השזור ב-Shadow of the Colossus הם אמנות לשמה, כמו שאפשר להתווכח

    שעות האם אסלה באמצע מוזיאון יכולה להיות מוגדרת כאמנות.

     

    מצד שני, בסופו של יום נמצא את עצמנו עומדים מול רוב חברינו שימשיכו להסתכל עלינו בפרצופים מוזרים כשנספר להם שאנחנו מתרגשים כי נינטנדו הודיעה כי השליטה ב-Zelda הבא תהיה דרך שלט ה-Wii.

     

    אין מה לעשות – נוכל להסביר להם במשך שעות על השימוש המושכל שעושה הסדרה במוטיבים מהאגדות ושזירתם לאגדה חדשה המתמשכת על מספר כותרים, או על השליטה המושלמת ועיצוב השלבים מעורר ההשראה.

     

    כל עוד החברים מאמינים שמשחקי מחשב הם מקסימום משהו להעביר איתו את הזמן, התגובה הרצינית היחידה שתוכלו להוציא מהם תהיה "פחחחחחחחח".

     

    צומת דרכים

    תעשיית המשחקים מצויה בצומת דרכים. יותר ויותר אנשים מתחילים להתחבר אליה ולהבין את הפוטנציאל העצום הטמון בה. העולם מתחיל להתעורר ולראות את מה שאנחנו כבר ראינו ברגע שהדלקנו את ה-Master System שלנו והתאהבנו בקיפוד כחול שעונה לשם סוניק: משחקים הם יותר מאמצעי בידורי זול לשעשוע עצמי, הרבה יותר מזה.

     

    משחקים מסוגלים לגרום לאנשים להתחבר לדמויות ולהתרגש בדיוק כמו מסרטים או מספרים. הם מסוגלים להפתיע בחידושים טכנולוגיים ובחוויות משחק שלא דומות לשום אמצעי בידורי-תרבותי אחר. כל גיימר יספר לכם כי עולם הגיימינג מתרחב כל הזמן גם בהיקפו וההכנסות רק עולות.

     

    אך באותו זמן קורה גם תהליך אחר – ניסיונות של חברות גדולות לדחוף קונסולות משחקים כאמצעי "חובה" בסלון. המחירים הגבוהים של המשחקים ותפישה מיושנת עלולות לגרום גם לאנטגוניזם מוגבר. ההורים שלי, למשל, לא ישתכנעו אף פעם שהפלייסטיישן שלי הוא יותר מ"בזבוז זמן". תפיסת העולם שלהם פשוט לא מאפשרת את זה, והם לא מבינים למה אני ממשיך לבזבז חלק ניכר מהמשכרת והזמן שלי על משחקים.

     

    המצנזרים גורמים לתרבות לדעוך

    לא מעט אנשים יוצאים בגלוי נגד תעשיית המשחקים ונטפלים לבעיית האלימות במשחקים כאילו היא חמורה יותר מהרעב באתיופיה. אותם אנשים הם אולי מושא ללעג בקרב הגיימרים, אך בסופו של דבר מוציאים שם רע לתעשייה ועלולים לגרום לדעיכתה על ידי הפעלת צנזורה מוגברת ושכנוע צרכנים ש"התעשייה רעה בשבילם".

     

    דוגמה טובה היא תעשיית הקומיקס, שעד היום מתאוששת מהמכה הכבדה שהנחית עליה ספר בשם "פיתוי התמימים". הספר הזה יצא בשנות ה-50 ושכנע הורים רבים שקומיקס הוא הגורם שישחית את הילדים שלהם ויהפוך אותם לפושעים.

     

    הספר וההמולה התקשורתית סביבו גרמו להתמוטטות של חברות קומיקס רבות ועצרו את התפתחות הז'אנר לתקופה ארוכה, מה שמוכיח שאין להתייחס בקלות ראש לעורכי-דין מטורללים ששמו לעצמם כמטרה להפוך את תעשיית משחקי המחשב כשק חבטות ציבורי.

     

    כבוד למשחקים או תעשיה מתוסכלת?

    הטקס המפואר והדמיוני שתיארתי בפתיח הוא רק דוגמה קטנה לשינויים שתעשיית המשחקים יכולה לעבור במידה ותיכנס עמוק יותר לקונצנזוס החברתי-תרבותי.

     

    תארו לעצמכם עולם בו מפתחי משחקים היו נחשבים ל"יוצרים" במקום "מתכנתים": סקירת משחקים הייתה מקבלת מקום של כבוד בעיתונים ה"רציניים" (ולא רק בוקסה קטנה במדור מחשבים שבועי). חנויות משחקי הווידאו בארץ לא היו נסגרות בקצב בו בריטני ספירס נכנסת "בטעות" להריון. סופרים ובימאים בעלי שם היו מתחילים לכתוב ולפתח משחקים חדשים.

     

    בעתיד אפשרי אחר, לעומת זאת, תעשיית המשחקים יכולה לדעוך ולהיפך למסורסת ומתוסכלת. צנזורה מוגברת לא תיתן אישור למשחקים שמציגים אלימות או מין, חנויות רבות יתביישו למכור משחקים, המחירים הגבוהים ירחיקו אנשים מקונסולות הדור הבא, וההפסדים הכספיים יגרמו לחברות הגדולות לוותר על השוק.

     

    קשה לי להאמין שהתעשייה תגווע לגמרי, אך במקרה כזה אין ספק שהיצע המשחקים יקטן ורק הז`אנרים הפופולאריים ביותר ישרדו – מספיק לקהל מסוים, אך רחוק מלספק את הגיימרים הכבדים.

     

    עתיד התעשייה עטוף בערפל. האופטימיות שמלווה את כניסתו של הדור הבא של קונסולות המשחק, ובעקבותיו הדור הבא של כרטיסי התלת-מימד והמעבדים למחשבים האישיים, הולכת יד ביד עם פסימיות זהירה.

     

    חלק מהאנליסטים חוזים כשלון לפלייסטיישן 3, עקב מחירו הצפוי הגבוה (כ-600 דולר). הורים מודאגים רבים עוקבים אחר כל צעד שהמפתחת Rockstar עושה ורק מחכים לתירוץ ודרך להעיף את המשחקים הבאים שלהם, Bully ו-GTA4 מהמדפים בשנייה שיונחו עליהם. יש לא מעט מכשולים שמחכים לתעשייה הזאת בהמשך דרכה, אך עם קצת נחישות והרבה עבודה היא תוכל להתגבר עליהם.

     

    התעשיה חייבת להשתפר

    כמו בכל תעשייה, אם רוצים לקבוע פרמטרים להתפתחות צריך להסתכל על שני גורמים מרכזיים שיקבעו את המשך דרכה. הגורם הראשון הוא התעשייה עצמה: המפתחות, חברות המשחקים, המפיצות והחנויות. הגורם השני הוא אנחנו, הגיימרים, או אם רוצים לתת שם יותר מקצועי – הצרכנים.

     

    תפקיד התעשייה הוא להמשיך להוציא משחקים מצוינים. עם זאת, לצערי, לא מעט מפתחות חושבות שהבסיס למשחקים טובים הוא מנוע גרפי משוכלל פלוס משחקיות שהוכיחה את עצמה. מפתחים כאלה לא מבינים למה המשחקים שלהם, שהתבססו על סקרי שוק נרחבים לבחירת שיטת השליטה ומנוע גרפי שנקנה בסכום כספי רב, מקבלים ציונים ממוצעים ונכשלים במכירות.

     

    הבעיה שלהם הוא חוסר הבנה בסיסית: הגרפיקה, השליטה והטכנולוגיה צריכים להיות רק אמצעי. המטרה צריכה להיות לספר סיפור. בדיוק כמו בסרטים – אפשר להביא שחקנים זוכי אוסקר, צלם מוערך ובמאי מדהים, אבל אם התסריט גרוע, כל האמצעים הנ"ל יוכלו, במקרה הטוב ביותר, להעלות את הסרט לרמת "סביר".

     

    מפתחי משחקים חייבים למצוא משהו שהם רוצים להגיד, סיפור שהם רוצים לספר, לפני שהם מתיישבים מול המחשבים ומתחילים לתכנת. משחקים שמשלבים סיפור טוב עם משחקיות פורצת גבולות הם המשחקים שעולים לנו לראש כשאנחנו חושבים על הקלאסיקות של משחקי המחשב (Final Fantasy VII ו-Half-Life הם שתי דוגמאות שקופצות לראש), והם גם אלה שיכולים להזניק את כל התעשייה למעלה.

     

    קנו, ושכנעו אחרים לקנות

    התפקיד שלנו, הצרכנים, הוא כפול: גם לקנות משחקים, וגם להסביר לאנשים הסקפטיים שמסביבנו שגיימינג יכול להיות מתאים גם להם. רכישת משחקים נשמעת כמו פיתרון מגוחך וברור, אך כשבוחנים את כמות המשחקים המקוריים שנמכרים לעומת המשחקים המזוייפים והפיראטיים (בעיקר בארץ), מתברר שכלל לא מדובר במובן מאליו.

     

    אין בכוונתי להטיף לאף אחד, אבל קניית משחקים מקוריים חשובה ותורמת באופן ישיר לתעשייה – בעוד שהורדת משחקים מהרשת תורמת בעיקר לגיימר האנוכי. נכון, אני יודע שזה יקר, אבל בשביל דברים טובים צריך לשלם. גם אם אין לכם את האמצעים הכלכליים לרכוש בכל חודש ערימת משחקים, פעלו כמיטב יכולתכם. חסכו כסף, חכו להוזלות וקנו באופן חוקי את המשחקים שאתם אוהבים במיוחד.

     

    תפקיד ההסברה חשוב יותר. זה מה שיהפוך את השוק שלנו משוק סטטי לשוק מתפתח. אמנם גיימרים חדשים מצטרפים לעולם בכל יום, אך בדרך כלל מדובר בילדים קטנים, שאמנם מזרימים כסף רב לתעשייה, אך לא הם יהיו אלה שיעזרו לתעשייה להתרחב ולהגיע למקומות חדשים. הם מקסימום ידאגו לכך שגם השנה יצאו עשרות משחקי Dragon Ball Z.

     

    יש לכם חבר רציני, שאף פעם לא התלהב ממשחק מחשב?. תלוו לו לשבוע את הקונסולה שלכם עם משחק שיתאים לו, או תכריחו אותו להשיג משחק מחשב שאתם חושבים שיאהב. להכניס לעניין עוד אנשים בוגרים ורציניים, שיוכלו לזהות את הפוטנציאל הענק שבו, זה הדבר הכי גדול שאתם יכולים לעשות למען התעשייה הזאת.

     

    נמשיך לקוות טוב

    כמו כל דבר, גם את עתיד תעשיית המשחקים אי אפשר באמת לנבא. התרחישים שהעליתי כאן הם רק קצה קרחון האפשרויות שמעלים האנליסטים בנוגע להתפתחות התעשייה.

     

    בינתיים כולנו יושבים דרוכים, מחכים שסוני ונינטנדו יצטרפו אל מייקרוסופט במירוץ הקונסולות החדש, שיצרני החומרה יעלו על דרכים חדשות לסחוט יותר ביצועים מהמעבדים וממאיצי התלת-מימד, ושהמפתחות ידעו להשתמש בכל הכלים האלה כדי לייצר את המשחקים הכי טובים שאפשר. אנחנו כבר נהיה כאן בשביל לשחק בהם, לדבר עליהם, לשכנע אחרים בגדולתם ולהפוך אותם ליצירות קלאסיות לכל דבר.

     

    עוד ב-vgames: הרחבה ל- Gothic 3 בעוד שנה  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים