שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "כשרצחו אותו, נגמרה המדינה"

    קצת לפני יום השנה ה-11 להירצחו של יצחק רבין, ראה אור ספרו החדש של רן יגיל, "הרביניסט האחרון", המוקדש לאירוע. קטע מתוכו

    1.

     

    נגמרה המדינה. כשרצחו אותו, נגמרה המדינה. ואחר-כך נגמרה סופית, כשאח שלי ני מת מהמחלה. בלוויה לא יכולתי לבכות. חשבתי שהלב שלי עוד רגע יתפוצץ. דפיקות שלא מהעולם הזה. אמרו עלי, הוא טייס, הוא צבר, מה אתם מצפים ממנו, שיבכה?! עמדתי שם על פי הקבר ולא ירדה דמעה. צילה והילדים פרצו בבכי תמרורים, גם חנה והחברים, ואני חשבתי לעצמי שאולי היה כדאי להביא את האקורדיון של צילה לכאן. מה יש, היינו שרים את 'גן השקמים' ואת 'קום בחור עצל' ואת 'מסביב יהום הסער', והיה יותר שמח. אבל היה חם מאוד וכל מה שיכולתי לשמוע היו דבריו של עקביא בן מהללאל האומר: דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון... וחשבתי אז לעצמי אני לא חושב ככה היום שזה רחוק ממני כל הפסוקים האלה. אבל לא בכיתי. לב של אבן, אמרו עלי. הוא טייס, אם הוא יבכה הלך הכול. אפשר לסגור את המדינה. באמת חבל שצילה לא הביאה את האקורדיון שלה, היינו שרים את 'היה לי נער מאוהב' ו'גבעת התחמושת', 'כאן ביתי' ו'אלף שיר לצפון'. במקום זה הזענו כמו סוסים והקשבנו ל'אל מלא רחמים'. ניסיתי לעמוד על חשיבות המילים, ומצאתי את הטקסט וגם את הנגינה יפים, אבל לא בכיתי. הערימה הגדולה הזאת, תל של חול, היתה ני, אח שלי, ואני הייתי קר כקרח בתוך החמסין הנורא.

     

    2.

     

    בכל יום שישי אני נכנס לחנות של גיליק באבן גבירול ומזמין זר גדול ויפה שעליו כתוב: "4.11.95 לא נשכח". גיליק אומר לי, "חכה כאן," מתניע את הוספה ונוסע לאורך הרחוב עד לאנדרטה. שם, סמוך לגל האבנים, הוא מניח את הזר המהודר. בזמן הזה אני יושב על שרפרף בחנות שלו וחושב על החיוך של יצחק, עם הסיגריה בזווית הפה. ואני חושב לעצמי איך נדד החיוך התמים הזה אל החיוך הציני של הרוצח, שבשתי ידיי, אני נשבע, בשתי ידיי... לא חשוב... הלכה המדינה. בשעה שלוש אני מגיע לאנדרטה עם חנה. כשגדי יגיל ושייקה לוי שרים את 'הרעת', העיניים שלי מזדגגות, אבל אני לא בוכה. אפילו חנה לא יודעת על הזר. אני נזכר בבני, אחי, ובאמא שלי בבית האבות. הזר ניצב במרכז. הוא אטרקציה. כולם תמהים מי שלח אותו. ואני, נחבא קצת אל הכלים, נהנה כמו פושע שחזר אל זירת הפשע, להסתכל בשרים ובמדברים, בשחקנים ובבוהמה של פעם, איך הם משוחחים על הזר המסתורי. אילי גורליצקי תוהה: "מי שולח כל שבוע את היער הזה? כל הכבוד!"

     

    3.

     

    רק כשהנחתי את ידיי על הכיסוי החום של הסוברו החדש, זה בא. פרצתי בבכי. הייתי לבד והמזגן נהם. חנה עוד התעכבה ליד הקבר הטרי כדי לדבר עם צילה והילדים על השבעה. מי מביא מה. ואני, שהייתי במרחק של עשרים מטר מהם, באוטו, לבד, פרצתי בבכי. אבל זאת היתה יבבה בלי דמעות. השמש והשמים, הצהוב והכחול, הזכירו לי את השיחה האחרונה שלי ושל בני אחי בבית הקפה בנמל הישן, שיחה שלאחריה לא דיברנו יותר. אז התחילו להגיע המכתבים העצובים ממנו. אני חושב ששם, באוטו, לבד, אחרי ההלוויה, גמלה בלבי ההחלטה לקנות אקדח.

     

    4.

     

    מהטיסה פרשתי לפני כשלוש שנים. זהו. אני כבר לא אטוס יותר. אסור לי. כל חיי סבו סביב ציפורי הברזל הללו, בשעות מלחמה ובעתות שלום. ועכשיו מה? כולם נוהגים בי בכפפות של משי, כאילו אני איזה נערה מתבגרת, מפחדים שאעשה משהו לעצמי. יעני הוא איבד את היקר לו מכול, את חוויית הטיסה. שטויות, אני מתרכז במשימה חדשה. נכון, תוקפים אותי פה ושם געגועים, אבל בגדר הסביר. אני מאגף אותם.

     

    5.

     

    "צילה, אני מפחדת שהוא יעשה לעצמו משהו." "תעזבי חנה, נו באמת." המלצרית קרבה. "פעמיים הפוך חלש בלי קצף, בבקשה." היא מתרחקת. "נו, תמשיכי." "מאיר יושב וכותב כל הזמן. ממתי נהיה סופר? מעולם לא כתב כלום. הוא אומר שזה מעין יומן, משהו אישי, והוא מסרב להראות לי." "תעזבי, עוברת עליו תקופה לא קלה. המוות של בני והפרישה מהטיסה, אבל הוא לא מתכוון לעשות לעצמו כלום. בכלל אין לך מה לחשוש, פעם קראתי איזה תיאוריה פסיכולוגית שאומרת, שמי שמתחיל לכתוב את זיכרונותיו למעשים עצמם כבר לעולם לא יגיע. את מבינה, משהו חכם, מעין הפוך על הפוך כזה. אז הוא רוצה לסכם קצת. תני לו, תעזבי אותו." "אוי בחייך צילה, אני יודעת מה שאני מדברת, הוא קנה אקדח!" "מה?"

    "אקדח."

     

    6.

     

    בן אדם לא צריך למות ככה, בייסורים כאלה, כמו אח שלי. שהיה לו חיוך כזה קצת מזלזל וביישן כמו לרבין, והוא גם הספיק להילחם אתו במלחמת השחרור, מה שאני פספסתי, כי נולדתי מאוחר מדי. כשהיינו ילדים גרנו ברחוב עין חרוד 31, בדירת שני חדרים, וישנו יחד בסלון. בשבתות היה מעיר אותי מוקדם בבוקר. אכזר שכמוהו. הוא ידע שאני כזה מתוכנת. הכול פיקס. היה מעיר אותי ואומר: יאללה קום, מאיר, יש בית ספר. הייתי מתלבש מהר-מהר, מסדר תיק, שותה את התה הדלוח והקר מהקומקום ואוכל את הפרוסה הדקה של הלחם עם הריבה שאמא הכינה כבר אתמול בערב, ומתייצב ליד הדלת. אז היה ממתח את איבריו במיטה וקורא לי ככה סתם, אגבית: הי, הי, בוא לפה, סתם צחקתי אתך, היום יום שבת. אין בית ספר. ואני הייתי מאדים ליד הדלת הלבנה עם העינית העגולה והגדולה, והתיק הגדול והכבד על גבי כמשא זר, הרצועות חותכות בכתפיים. שוב סידר אותי. הוא עשה לי את זה כמה וכמה פעמים.

     

    7.

     

    אני שונא את הרוסים. בשבת ירדתי עם חנה לטיילת שעל שפת הים. אנחנו הולכים מהר כדי לשמור על כושר. פעם בשבילי ובשביל בני אחי העולם היה מתחיל ברחוב דיזנגוף ונגמר בבית ספר הכרמל ברחוב הנביאים. אחר כך גילינו את הים הגדול והכחול של הקיץ. כל כך אהבנו אותו שהיינו הולכים אליו גם בחורף, בלי רשות מההורים. מהחניה של קפה "פילץ" למטה בא תמיד אוויר חם שניפח לנו את הגופיות הלבנות. היום החוף והים צפופים כל כך, כמו איזו טיילת באירופה, בארצות הברית, או כמו הטיילת בקייפטאון בדרום אפריקה, לשם אחי נסע כדי לעשות עסקים ונכשל. הכול מעוצב ומעובד שבא לי להקיא. שום דבר לא טבעי. כאילו גזרו את החוף, השובר, המסעדות, מתוך גלויות מסוגננות. וכולם רוסים. אלוהים אדירים כמה רוסים. אפשר להשתגע. מה הם יודעים עלי ומה אני יודע עליהם. לא רוצה לדעת עליהם שום דבר. יש להם תמיד מין מבט מתנשא כזה בעיניים, סנובים כאלה. עם הכלבים שלהם, הבגדים המהודרים, האופניים הקטנים של הילד. גם כשאין להם גרוש על התחת הם נראים כאילו הארנק שלהם מלא. גזענות? מעניין את האמא שלי הסנילית. אז אני גזען, נו אז מה, מה כבר יעשו לי. ממילא הלכה המדינה פארקאקט.

     

    8.

     

    אבל לאומי, עלק, כמו שאומרים הגששים. אפשר לחשוב שרבין מת מאסטמה. יש לי אמא חולה בבית אבות ביפו. לפני כמה חודשים היא חטפה התקף סטרוק והסיעו אותה באמבולנס לאיכילוב. ישבתי לידה ואחזתי בידה הקמוטה והמגוידת, והיא תפסה אותי חזק-חזק כאילו זו פעם אחרונה. לדבר היא לא יכלה, ורק כשעברנו לפני המגדלים הגבוהים של עזריאלי פרצה מפיה זעקת שבר נוראה, שאפילו הפרמדיק שישב לידי נבהל, כאילו משהו היה אצור בה והתפרץ: "מממממהזהההההה" היא צרחה. פתאום הבנתי, שהיא בכלל לא מכירה את המגדלים האלה. הם בכלל לא חלק מתוואי הנוף שלה. חמש שנים היא כבר בבית האבות גם לפני זה התניידה בקושי עם ההליכון בבית. העיר רצה, והיא קפאה לה בין הדיזנגוף סנטר להיכל התרבות. נראה לה מוזר שפתאום צמחו להן שתי מפלצות כאלה מול העיניים, בתל אביב שלה, שכל כך היטיבה להכיר. לפעמים אני נעצר ליד אחד הבתים הקטנים והנטושים ברחוב בר-כוכבא. גגות רעפים בלב תל אביב, לא להאמין! עולם כמנהגו נוהג. בית נטוש. אנשים אהבו שם פעם. שכבו, גידלו ילדים, רבו, אכלו ארוחות בוקר וערב, התחנכו. לא נשאר מזה זכר. בני-חלוף. אז אני מתחיל לחשוב על אלוהים. משהו חייב להיות נצחי, אי אפשר אחרת. "ממממממהזההההה", הזעקה הזאת של אמא, כמו תינוקת. אני לא הבאתי לה נכדים, והיא כל כך רצתה. עכשיו הכול משתנה: תוואי הנוף, האוכלוסייה, הקניונים האלה מרכזים מסחריים מוארים. זאת לא המדינה שלי.

     

    9.

     

    שירתתי מ-38' עד 45' בטייסת קרב. התחלתי עם מטוסי בוכנה וגמרתי עם מטוסי סילון. קורס הטיס נמשך שנה וחצי, אבל היו בו הפסקות בגלל "מצבי הכן", בגלל הפדאיון וגם כי שמרנו לא מעט באזור קלקיליה. יותר מאוחר כבר טסנו על סטירמנים והרווארדים. אני חושב שהיום זה אחרת. בגלל שיש הרבה טייסים, נותנים לך לטוס על איזה פייפר וטראח מעיפים אותך על חוסר התאמה. רוצים מייד לראות איך אתה באוויר, ובטח לא לבזבז זמן על כל מיני לימודים עיוניים, כי אחר כך החבר'ה פתאום יגיעו לשלב הטיסה ושמה כולם ייפלו. אבל בתקופתי זה לא היה כך. התחלנו בקורס מכין, שהיה תיאורטי לגמרי: מתמטיקה, פיזיקה, אווירונאוטיקה, מטאורולוגיה. היה זמן. הכול היה אינטימי, כמו משפחה, לא מסחרי, לא סרט רץ; כל המדינה היתה אחרת.

     

    "הרביניסט האחרון", רן יגיל, הקיבוץ המאוחד 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים