להיות שם
מדוע הועמדו עשרות ניצולי שואה לדין בישראל? ומה בינם לבין חקיקת ה"חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם"?
רק שאלות, אין תשובות
"אנשים שלא היו בגיהנום הנאצי, לעולם לא יוכלו להבין, אפילו בקירוב, את אלה שהיו באותו הגיהנום. אלה הם שני גזעים שונים, שני עמים שונים, שני עולמות שונים. לעולם לא יוכל איש מאיתנו לדעת מה היה עושה הוא – הוא עצמו - בגיהנום".מתוך "תליה- למי?" הרצל רוזנבלום "ידיעות אחרונות", אפריל 1952
ואלה השאלות: האם היית מסוגל לפגוע באדם אחר? להכותו? להרעיבו? להביא למותו? רוב בני האדם יש לשער יענו על שאלות אלה בשלילה מוחלטת שהרי בריות רחומות וטובות לב אנחנו כולנו. ועכשיו שאלות קשות מעט יותר: ומה אם היית נדרש לעשות זאת? מצווה לעשות כך? ומה אם חייך היו תלויים בכך? חיי קרוביך? ילדיך?
על שאלות אלה, יש לשער, יענו רוב בני האדם אם ינהגו בכנות – איני יודע. וטוב שכך שאינם יודעים ולא נתקיימו הנסיבות שיכפו עליהם לדעת. אך בחינת ההיסטוריה הכאובה מלמדת, כי עבור כל אותם יהודים אנשי הגטאות, מחנות העבודה ומחנות הריכוז וההשמדה בתקופת השואה, היו אלו שאלות נוכחות וקיימות מאוד. ואם כך, מטבע הדברים הוא כי תשובות שונות ניתנו לאותן שאלות. השנים עברו והמלחמה נסתיימה ומאות אלפים מאותם יהודים עלו ארצה למצוא בה מפלט. רצה הגורל ובאותה ארץ נפגשו שוב עציר וקאפו, שניהם קורבנות הטרור הנאצי, אך האם שניהם רואים זאת כך?
נגד מי החוק?
"כל אדם שפוי בדעתו יודע לאיזה פשעים הוא איננו מוכשר. ברם, במה דברים אמורים? כשנמצא הוא בעולם הנורמלי. ברם, בעולם האחר, הבלתי נורמלי, הברדלסי, הנציונל-סוציאליסטי - מי יודע מה יהא איתו ואם לא יהפוך לברדלס בעצמו?"
מתוך "תליה- למי?" הרצל רוזנבלום "ידיעות אחרונות", אפריל 1952
במאי 1950 חוקקה הכנסת את "חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם", אותו חוק ששימש כעשור לאחר מכן בסיס להעמדתו לדין של אדולף אייכמן. אולם באותה עת יועד החוק למטרות שונות בתכלית. כפי שאמר ברבים שר המשפטים דאז, פנחס רוזן: "יש להניח שנאצים פושעים לא יעזו לבוא לישראל", ומרדף בינלאומי דוגמת זה שערכו סוכני המוסד אחר אייכמן, בוודאי שלא צפוי היה במדינה הקטנה, שרק זה עתה קמה על רגליה לאחר מלחמה קשה. בהתאם לאמור לעיל, העריך רוזן (ולא היה יחיד בדעה זו) כי החוק יופעל בעיקר נגד יהודים, תושבי הארץ.
בעין הביקורתית של ימינו ניתן על נקלה לראות בשיקולים אלה דוגמה נוספת לדרך העגומה וחסרת הרגישות בה נהגה מדינת היהודים באותם יהודים ניצולי שואה שבאו בשעריה. ישנם חוקרים/היסטוריונים שעדיין מחזיקים בדעה זו, וטוענים בין היתר כי חוק ההעמדה לדין בא לשרת את שאיפת הממסד הציוני לנקות בפומבי את "חטא לכתם כצאן לטבח", שהיו מי שתלו בניצולים. באחד המאמרים העיתונאיים באותה עת, תואר החוק במשפט: "ובערת הרע מקרבך".
אולם עיון מעמיק מעלה טיעון אחר, בעל תימוכין מבוססים יותר. ב-1946, כך מדווח, פגש זוג ניצולים באקראי על גדות הירקון את מי שהיתה מפקחת הבלוק שלהם באושוויץ, מפגש שהוביל לפתיחת תגרה והשלכת האישה למי הנחל.
תלונה בעניין הוגשה למשטרת המנדט ובני הזוג הורשעו (ונענשו בעונש סמלי) בעשיית דין לעצמם. את הקאפו שיחררו ולו משום שלא ניתן היה להעמידה לדין על עבירה שבוצעה בארץ אחרת בזמן אחר.
מקרים כאלה אירעו לא מעט, ועם הקמת מדינת ישראל והתגברות העלייה מאירופה הם רבו עוד יותר. הניצולים ביקשו נקם וצדק, ופנו בעניין זה לרשויות שוב ושוב, עד שלבסוף נעתרה הממשלה ללחץ והביאה לחקיקת החוק האמור.
"יש אומרים שמאות קאפו מתהלכים חופשי בארץ. רבים הנתקלים בהם. יש המכירים אותם בבירור. יש המהססים. נעצרים לשעה קלה, מודדים אותם במבטיהם, כשלבם פועם בקרבם בחוזקה, ואינם יכולים להחליט בבטחה. האמנם זהו? השנים חלפו, קלסתר הפנים לבש צורה ופשט צורה ורק הזיכרונות המרים לא טושטשו והכאב שבלב לא קהה"
"ידיעות אחרונות" פברואר, 1961
מדינת ישראל נגד י"א
אולי הקשה מבין המקרים המתוארים לעיל היה זה של י"א, אשר מונה לתפקיד "קאפו" במחנות העבודה גריידיץ ופאולבריק בגרמניה. בידי העדים הניצולים תואר י"א כבריון אכזרי, אשר נהג להסתובב במחנה לבוש מעיל עור ומגפיים ובידו אלה בעלת כיפת ברזל, איתה היכה במכות קשות וקטלניות את חבריו למחנה. על פי עדותם, מיוזמתו שלו ובלא שהדבר נדרש ממנו על ידי הנאצים.
בינואר 1951 הורשע י"א בביצוע "פשעים נגד האנושות" ובהתאם נידון כמתחייב בחוק, לעונש מוות. באותה העת היה מצבו הבריאותי בכי רע. רגלו האחת נקטעה והשנייה היתה משותקת. בפסק הדין, על אף ההרשעה והעדויות הקשות שנשמעו במהלך המשפט, הביעו השופטים מורת רוח מהחובה החוקית שהוטלה עליהם לגזור עונש שכזה, ועל כן המליצו לנשיא המדינה להמתיק את עונשו. ואכן שנה לאחר מכן קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של י"א והרשיעו ב"גרימת חבלה חמורה" בלבד, והטיל עליו עונש שנתיים מאסר. זמן קצר לאחר מכן שוחרר י"א מן הכלא ונפטר בשל מחלתו.
מבקשים נקמה
"מניין האכזריות - נאמר זאת גלויות: הבלתי יהודית, הנוראה, המבחילה שגילו מאות ואלפי ה"קאפו" למיניהם כלפי אחיהם הכלואים? מנין התנכרות זו לאחים בצרה? מנין ההתעללות הזו בנשים ובילדים בני עמם?"
(מתוך "ה'קאפו' הרסו אגדה נפלאה", פברואר 1951, "ידיעות אחרונות")
במהלך שנות ה-50 וה-60 נחקרו מאות מאזרחי ישראל בחשד לשיתוף פעולה עם הנאצים, במרבית המקרים גם כן בעקבות מפגש מקרי דוגמת אישה יולדת בינואר 1951, אשר בהגיעה לבית החולים ביילינסון זוהתה כ"קאפו" מגטו וילנה על ידי אחת האחיות המיילדות. או אותה מוכרת נעליים, אשר שתי לקוחות מקריות בחנות זיהו אותה כנוגשת מן העבר והביאו למעצרה.
מתוך מאות התלונות שהוגשו על בסיס ה"חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" עשרות בודדות הגיעו לכדי העמדה לדין, ומתוך אותן עשרות, אך בודדות הסתיימו בהרשעה. המורשעים נידונו ברובם לעונשי מאסר קצרים, כמו זה שנקבע במשפטה של א"ט, אשר בהיותה נערה בת 18 שימשה כ"קאפו" באושוויץ והורשעה בגרימת חבלה חמורה ונידונה לשנתיים מאסר.
במפתיע או שלא במפתיע, משפטי ה"קאפו" סוקרו בעיתונות התקופה בקמצנות יתרה. במובנים רבים נוהלו משפטים אלו כאירוע פנימי של קהילת הניצולים. הם היו אלה אשר הואשמו, הם היו אלה שהאשימו, והם היו אלה אשר ישבו בקהל באולם בית המשפט והמתינו להכרעת הדין. רק ב-1961, כעשור לאחר מכן עם העמדתו לדין של אדולף אייכמן ושמיעת עדויות הניצולים, חלחלה השואה למעמקי התודעה הציבורית בישראל.
"אכן שם שלטו חוקים מוסריים אחרים. לכולם! גם לנו - לו היינו שם. ולכן שותקים אנו. מבינים אנו. מקבלים את הדין - ההוא. ולמה לא נרחיב את מסגרת השתיקה והכפרה היהודית?"
מתוך "תליה- למי?" הרצל רוזנבלום "ידיעות אחרונות", אפריל 1952
יש לכם סיפור מרתק לחלוק? נזכרתם בפרשה נושנה?
כתבו לנו- yinonro@y-i.co.il
עוד במנהרת הזמן
רוצים לקרוא את הטורים הקודמים? לחצו כאן
