שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הילד בכה בשקט: אני רוצה הביתה
    "דם הילדה על כפות ידיי, זרועותיי, בגדיי. התפללתי שיצליחו להחיות את האב. שלושה ילדים, האם נפטרה, לפחות שיהיה להם אב. צעדתי לכיוון האמבולנס בכדי לראות מה שלום הילדים וראיתי שאחד מהם ממשיך לבכות בשקט, 'אני רוצה הביתה'. בינתיים נכשלו גם ניסיונות ההחייאה של האב, ואת כאב הלב שהרגשתי באותו רגע, אי אפשר לתאר". ליאור ברוך היה בזירת התאונה בצור-יגאל, והתמונות הקשות ישארו איתו עוד זמן רב

    שבת בצהריים, יום שטוף שמש, ציפורים מצייצות, אווירה פסטורלית בגינה שלי, אי-שם בצור-יגאל. כל מה שמעניין אותי עכשיו, הוא טיול משפחתי נינוח. הכל נראה ונשמע מושלם, עד חריקת בלמים נוראה שמגיעה מכיוון צומת הכניסה ליישוב. מהמקום בו אני עומד, אפשר לזהות רכב גדול בצבע כחול שמגיע במהירות לצומת, ואחרי עוד שבריר שניה פוגע ברכב לבן שנסע ממזרח. וכשאני אומר "פוגע", אני מתכוון מעיף את המזדה הלבנה לגובה ולמרחק ניכר. פתחתי בריצה מהירה לכיוון המכוניות. הפגיעה בצד המאזדה הייתה קשה, ההורים מלפנים לא נעו, שלושת הילדים מאחור בכו בקול חלוש.


    זה כל מה שנשאר (צילום: ירון ברנר)

     

    היו לי ברור שאין לי כל אפשרות להעניק עזרה רפואית להורים, שישבו חסרי תנועה ומדממים. תוך כ-10 שניות הגיע אדם שהציג עצמו כרופא, והחל לטפל

    בהם. ניגשתי לחלץ את הילדים מאחור. הילד בצד הימני לא דימם, רק בכה שהוא רוצה הביתה, תוך כדי שהוא נאבק להשתחרר ממושב הבטיחות. הוצאתי אותו בזהירות, העברתי אותו לנהגים אחרים שהחלו להתקהל באזור אי התנועה, וחזרתי במהירות לילד השני, שאף הוא ניסה להשתחרר ממושבו. גם אותו הוצאתי במהירות, משתדל לעשות הכל כדי למנוע מהילדים להביט לפנים.

     

    הילדה הקטנה, עם פנים עצובות, ישבה עדיין מאחור, משמיעה בכי חלוש. גם את חגורת הבטיחות שלה התרתי, היא הביטה בי, ניסתה להתרומם אך לא הצליחה. רגלה הקטנה הייתה עדיין תפוסה בין המושב לדלת המעוכה. דם ירד מראשה. ניסיתי לבעוט בדלת כדי לחלץ את הרגל, אך ללא הועיל. ביקשתי מהקהל המתגודד להגיע ולעזור לי לפתוח את הדלת, ושישה-שבעה מהם הגיעו, חלקם עם כלי עבודה, רובם כנראה תושבי האזור, ערבים ישראלים מטירה וטייבה.

     

    תוך מספר דקות הצלחנו לכופף מעט את הדלת, ואפשר היה לחלץ את רגל הילדה. אלא שמצבה לא היה טוב, והחובשים צריכים היו לקחת פיקוד עוד לפני הוצאתה מהרכב. זה היה גם השלב בו שמעתי את הרופא מדווח לצוות ההחייאה שטיפל בהורים, כי האם היא "אקס", משמע נפטרה.

     

    בעודי מחוץ לרכב, דם הילדה על כפות ידיי, זרועותיי, בגדיי, ראיתי שמנסים עדיין להחיות את האב והתפללתי שיצליחו. שלושה ילדים, האם נפטרה זה עתה, לפחות שיהיה להם אב. צעדתי לכיוון האמבולנס בכדי לראות מה שלום שני הילדים וראיתי אותם יושבים שם, כשזוגתי איתם באמבולנס ואחד הילדים ממשיך בבכיו, בקול שקט, "אני רוצה הביתה". בינתיים נכשלו גם ניסיונות ההחייאה של האב, ואת כאב הלב שהרגשתי באותו רגע, אי אפשר לתאר.

     

    נשארתי בזירה לצורך מתן עדות והמתנתי לחוקר התאונות, תוך שמפנים את ההורים, שבסך הכל נסעו עם שלושת ילדיהם ביום שבת נפלא, מכוסים בשמיכות לבנות לתוך אמבולנס. שעתיים אחר כך, שטפו כבר מכבי האש את הכביש, המכוניות פונו וכל שנותר בצומת היא שלולית מים, שהסתירה את כתמי הדם.

     

    בדקה שאחרי, כל מי שעבר באותה צומת, לא ידע שרק עתה שני אנשים נהרגו בתאונת דרכים. רק עתה שלושה ילדים נותרו יתומים. הצומת נראתה כפי שהייתה כמה שעות קודם, כאילו ומחכה לנהג הבא שלא יציית לרמזור אדום.

     

    הכותב הוא עורך אתר קלאסיקאר

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    זירת התאונה
    צילום: ירון ברנר
    צילום רפרודוקציה: ירון ברנר
    מנחם ויסלר, ז"ל
    צילום רפרודוקציה: ירון ברנר
    צילום רפרודוקציה: ירון ברנר
    נינה ויסלר, ז"ל
    צילום רפרודוקציה: ירון ברנר
    ynet רכב בפייסבוק
    לוח winwin
    מומלצים