ואתם רוקדים

יונתן כרמון הוא שם נרדף למחול ישראלי. כתלמיד מעריץ של גרטרוד קראוס, מהורותיה של העשייה המחולית המקומית, הוא דבק עד היום בתפישתה שביקשה לשאוב מהמקום והסביבה שבה נוצר המחול. "לעולם כבר יש את ג'ורג' בלנשיין, מרתה גראהם וג'רום רובינס, תמצא את הנישה שלך", היא אמרה לו בתחילת שנות החמישים, "אתה ישראלי שחי בארץ מופלאה עם נוף, צבע, צליל והווי מהמעניינים בעולם, הפסק לרדוף אחרי הנכר. את כובד כישרונך תקדיש לישראליות שבך". 

יונתן כרמון. שם נרדף למחול הישראלי (צילום: מלי דור)

ומה יותר ישראלי ממחולות העם שהפכו לשמו הנרדף? מה ישראלי יותר מלהקת כרמון, להקת המחול הייצוגית של ישראל לאורך עשרות בשנים, או פסטיבל המחולות שייסד בכרמיאל כחגיגה המונית אדירת היקפים של מחול עממי? מחולות לט"ו באב בקיבוץ צורעה, חג החירות בקיבוץ שובל, עליית הקרקע של קיבוץ פלמחים וכרמיאל כבר אמרנו? כל הסגנונות, כל הטעמים שמרכיבים את כור ההיתוך הישראלי, נמצאים במחול של כרמון.

אז מה יש בהם במעגלי הרוקדים שהפכו לאייקון תרבותי? מה הופך אותו לכל כך ייצוגי ומייצג את ההוויה הישראלית? החיוביות האינסופית שמקורה אולי ב"עוד לא עבדה תקוותנו", החברהמניות הלא מעונבת שמחברת על רחבת הריקודים סנדלר, בסטיונר ועורך דין. "זו ישראל היפה", אומר כרמון, "ישראל החיובית, זו שמרשה לעצמה ליהנות".

אולי בשל הביוגרפיה הפרטית שלו, כאחד מילדי הרכבת של קסטנר, כרמון קושר בין ייחודיותה של תופעת המחול העממי הישראלי להיסטוריה של עם ישראל. "אחרי דורות של חיים בגולה בתוך חומות הגטו שסגרו עלינו הגענו הביתה למקום של מרחבים שבו יכולנו לפרוץ מבלי לפחד. המחול העממי לא רק מביא אותנו ביחד אלא מאפשר חופש שהוא אלמנט מהותי בנפש היהודית", אומר כרמון, "בכל אחד מהפסטיבלים בהם השתתפנו מפסטיבל הנוער הדמוקרטי בפראג בשנות הארבעים ועד היום, מעולם לא היינו צריכים להציג את עצמנו.