שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    חוות נחלאות: השערורייה הציבורית הראשונה
    צבי לביא ממשיך במסע לאורך תולדות כלכלת ישראל וקלקלותיה. בשנה השישית לתולדות המדינה התחוללה הפרשה הראשונה והגדולה מכל שערוריות השחיתות הציבורית המאורגנת בכירי הסוכנות ומשרד החקלאות הפקיעו לעצמם אלפי דונמים מאדמות הלאום, והקימו חוות פרטיות, שהיו עשויים להתעשר מהן. הרעיון לא יצא לפועל, אבל חלק מהם הספיקו למכור את האדמות. שום תיק לא נפתח במשטרה ואף כותרת גדולה לא נכתבה בעיתונים

    עד לא מזמן, האוטובוס מעפולה לחיפה היה חולף על פני תחנה מתפוררת, לא הרחק מתל מגידו. "נחלאות" היה כתוב על השלט, שמה של חווה חקלאית שנמחקה מהמפה, אחרי שנולדה בחטא סמוך להקמת המדינה, ונשכחה מלב מחמת הבושה. בנחלאות ייסדה מדינת היהודים את השחיתות השלטונית. הפרשה הראשונה מאפילה עד היום על כל פרשיות השחיתות הציבורית המאורגנת שהתגלו מאז, גם בסוכנות היהודית וגם בממשלה.   

     

    בכירי מחלקת ההתיישבות ומשרד החקלאות, מלח הארץ, ניצלו את שליטתם בהקמת מאות המושבים להמון העולים החדשים, כדי לעשות משהו גם לביתם. את העולים שלחו להיאחז בשממות הנגב ובאדמות הטרשים בגליל. לעצמם הם הפקיעו אלפי דונמים ממיטב אדמות הלאום הפוריות בעמק יזרעאל. בסיוע קופת הלאום הוקמה החווה, לא למגורים מיידיים אלא קודם כל להגדלת הכנסתם החודשית בעזרת פועלים שכירים, אף הם עולים. מצוות ישוב הארץ כחלטורה בשלט-רחוק.

     

    חוצפתם הרקיעה שחקים מעל ומעבר לנורמות המוסריות שהיו מוכרות בשנה השישית לעצמאות המדינה. ח"כ אליעזר לבנה כמעט גורש אז ממפא"י, מפלגת השלטון, בגלל וילה שבנה מכספו הפרטי בירושלים; מנהיג פועלים אחר, ח"כ יצחק טבנקין, כמעט הוחרם כשביקש רכב למילוי תפקידו; בצפת הועמד לדין פקיד שומה שאמר לנגר מקומי, "קודם תגמור את הכסא והשולחן שהזמנתי, ואחר כך נדבר על מס הכנסה".

     

    פרשה שכמעט הושתקה

    הנורמה הציבורית התקשתה לעכל את פרשת נחלאות והדחיקה אותה. גם לאחר שהתפוצצה היא לא עשתה חדשות ולא כותרות. לא רק בגלל הבושה. התקשורת היתה אז מינורית. הטלוויזיה טרם נכנסה לחיינו. הרדיו היה ממשלתי ונגע בשולי האקטואליה. העיתונות המגויסת רובה ככולה לקידום המפעל הציוני, לא רדפה סנסציות. אפילו "הארץ" הליברלי שחשף את הפרשה, הצניע את הסקופ בעמוד פנימי גדוש במלל, בלי אף תמונה. השערורייה נחבאה בכתבה משמימה למראה.

     

    ותיקי הסוכנות זכרו את הפרשה לימים בתור "הסקנדל הגדול" שעשה גלים בדלתיים הסגורות של ההנהלה. גם הפרוטוקולים נגנזו. הפולמוס הציבורי היה מוגבל לכותבי המאמרים בעיתונות. מבקרי המדינה והסוכנות תרמו דו"חות יבשים ללא הד ציבורי. שום תיק לא נפתח במשטרה. המניע לגלות מה באמת התחולל שם מאחורי הקלעים, היה הלינץ' שנעשה ליו"ר הסוכנות שמחה דיניץ, כעבור 40 שנה, בגלל קניות פרטיות שעשה בחו"ל בכרטיס האשראי הסוכנותי. כמה מאות דולרים, שעליהם שכח לדווח ולבקש לנכות אותם ממשכורתו. כל תקופה ופולחניה.

     

    האבות המייסדים של נחלאות תכננו להקים על אדמת החווה גם 100 בתים (לנופש או לפנסיה). כל בית היה אמור לקום על חמישה דונם, מלבד 5,000 דונם של אדמות חקלאיות. השקעתם הסתכמה ב-1,000 לירות סמליות (כשלוש משכורות חודשיות שלהם) ליחידת משק, בתשלומים של 10 לירות לחודש. הכסף הגדול נועד לבוא מתקציבי ההתיישבות של הסוכנות והממשלה. לו התגשם חלומם, היו צאצאיהם של כל אחד מהם יורשים היום נכס בשווי מיליוני שקלים.  

     

    עצם הרעיון הזכיר את פליטת הפה של לוי אשכול, שהיה אז גם שר האוצר וגם ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. הוא סינגר על עובד סוכנות שננזף בדו"ח המבקר הפנימי, בציטוט, "לא תחסום שור בדישו". אשכול היה גם בסוד תכנית נחלאות, לפני שהפכה את הפסוק לאמת מידה חדשה במוסר הציבורי.

     

    שרדה רק חוות השקמים

    לימים התברר כי נחלאות לא היתה יחידה בדורה, אלא רק חוליה אחת בשרשרת חוות לפקידי הסוכנות והממשלה ברחבי הארץ. מומחה של האו"ם מארגון המזון והחקלאות, אחד ד"ר בלאק, הגה את המודל, כשהוזמן לסייע בהקמת מושבי העולים. הוא טען כי "המשק המשפחתי מת". הוא הציע ליישב את העולים בעיירות, במקום במושבים, ולספק להם פרנסה כפועלים ב-600 חוות חקלאיות.

     

    רענן וייץ, המנהל בפועל של מחלקת ההתיישבות התנגד לרעיון של בלאק. זאת, מתוך אמונה שהציונות החדשה צריכה "לקשור את העולים לקרקע". לימים אמר לי שכבר אז הזהיר את אשכול כי "החוות יביאו רק שחיתות". אשכול הכריע לטובת המושבים, אבל דרש להקים גם 20 חוות ניסיוניות. 12 חוות, קבע אשכול, יימסרו לניהולם של יזמים פרטיים, ושמונה לקבוצות של ישראלים לא-חקלאים שיכינו את עצמם להתיישבות בגיל הפנסיה. בינתיים ישקיעו בחוות את חסכונותיהם ויעסיקו פועלים שכירים.

     

    רוב החוות מקבוצת ה-12 התפרקו. היזמים מהארץ ומחו"ל התקשו לשלם את השכר המקומי הגבוה. שרדה רק חוות השקמים של אריק שרון. היא עברה אליו ערב חיסולה מידידו, המיליונר היהודי-אמריקני משולם ריקליס. הוא רכש אותה מידי יזמים אוסטרלים שהפסידו שם את המכנסיים בגידול עדרי צאן.

     

    נחלאות היתה החווה הראשונה שעמדה לקום מקבוצת השמונה. מאחר שבסוד התכנית היו רק ראשי מפעל ההתיישבות, הם החליטו שאין מועמדים טבעיים מלבדם אשר עונים על דרישות המודל של ד"ר בלאק. על מכרזים טרם חלמו בימים ההם. קבוצת נחלאות החלה להתארגן ב-1952 בראשות מנהל חבל הצפון במשרד החקלאות, יוסף גבעולי. 4 קבוצות נוספות קמו עד ש"הסקנדל הגדול" התפוצץ להם בפנים ב-1955. חוות גני ירושלים עמדה לקום ליד מוצא, חוות עדית ונטע עמדו לקום בדרום הארץ, ולקבוצה חמישית של 120 קצינים מחיל האוויר לא הספיקו לאתר מקום.

     

    השתתפות עצמית בשוד הקופה הציבורית

    הפרוטוקולים של הנהלת הסוכנות מגלים כי אשכול קיבל את האישור להרפתקה, בתנאי שהמתנחלים ישקיעו לירה מכספם תמורת לירה שיקבלו מקופות הסוכנות והמדינה. שער הלירה היה אז דולר, בעל כוח קניה אדיר לעומת היום. מאוחר יותר התברר כי הפקידים צמצמו את חלקם בתרגילי חשבונאות, עד רבע מההשקעה שנדרשה מהם, וזה במקרה הטוב.

     

    פרשת נחלאות דלפה לכתב "הארץ" בצפון, יעקב אביאל, מאחד המקופחים שלא נכללו בחגיגת המיוחסים. אביאל גילה כי אף פקיד לא נדרש להתיישב בחווה, אלא רק להפקיד 10 לירות בחודש על חשבון מניית יסוד במשך 8 שנים. בתקופה זו התחייבה הסוכנות להשקעה שוות ערך למיליון דולר (הון תועפות באותם ימים). הממשלה הסכימה לתרום חצי מיליון לירות מתקציב הפיתוח.

     

    בנוסף לתרומות הנדיבות מקופת הציבור, ניצלה החווה מהביורוקרטיה שטרטרה ומוטטה את מושבי העולים החדשים. פקידי נחלאות הרי שלטו בכל, החל בחלוקת האדמות ובכספים וכלה במשאבים החקלאיים. הם סגרו כל עניין בינם לבין עצמם. כעבור שנתיים כבר ניהלו אלפי דונם פלחה, מטעי פרי ומרעה טבעי וגם מחלבה אזורית ומשתלה. בשנה השלישית רשמו הכנסה של 150 אלף לירות.  

     

    אביאל שאל את אחד המייסדים אם העסק לא מסריח בעיניו. יהודה אריאלי היה מנהל מחלקת ההתיישבות בצפון. הוא נלחץ, והודה כי ליבו איננו שלם מאחר שהעסק מתפתח לעשיית הון. גזבר נחלאות היה בוטה ממנו. "אנחנו לא מרמים ולא גונבים ורק מבטיחים לנו משענת לעת זקנה", אמר, ושאל במה נופלים אנשי נחלאות מבכירים אחרים בסוכנות ובממשלה, למשל רענן וייץ, שהצטרף לחוות נטע, ליד גדרה.

     

    לימים הצטדק וייץ שהצטרפותו נעשתה במחאה נגד "הסקנדל הגדול והלא-צודק" שגרם "הארץ". הוא גם תקף במסיבת עיתונאים את העיתון שלא מבין כי "נחלאות זו הפניית חסכונות ליצירת חקלאות מעולה". וייץ אמר עוד שהלוואי ויהיו לנו עשרות כמותה. אבל גם השטות הזאת, כפי שהודה במבט לאחור, לא העלתה את הפרשה לכותרות.

     

    "לחווה יש את כל היתרונות של הציונות"

    בהנהלת הסוכנות טייח אשכול את נחלאות אשר "יש לה את כל היתרונות של הציונות", אבל לא דייק כשטען כי "אנחנו נותנים רק את הקרקע, וכל היתר בא מכספם של האנשים, שרוצים לעבור לכפר ולא מבקשים תקציבים". באותו מעמד ההנהלה מצאה ש"הכל בסדר". הפרוטוקול לא גילה אם מישהו נזכר שם בדברים שאמר אשכול באותו עניין, שנה לפני פרסום "הסקנדל הגדול", ואיך הגיבו חברי ההנהלה לדברים.

     

    מסמכי הארכיון הציוני מגלים כי בהופעה ההיא, אשכול קרא להם "להנהיג שיטות של זהירות, כך שלפקידים לא יהיה קשר עם רכוש של הסוכנות, אחרי שנתקלנו בממשלה בתופעות של שימוש לרעה". הוא ביקש אז לאשר ל-50 פקידי הסוכנות והממשלה להקים את חוות המטעים "גני ירושלים" ליד מוצא, אבל פקפק באותו מעמד ש"חקלאות לא תצמח מהם". חברי ההנהלה היו ספקנים ממנו.

     

    סגנו של אשכול במחלקת ההתיישבות, יצחק לוי, פסל את מודל נחלאות והזכיר כי "בבית הזה הקפדנו שאסור למכור לעובד סוכנות אפילו עיפרון מהמחסנים". הוא גם שאל מדוע רק פקידי מחלקת ההתיישבות נהנים מההטבות, ולא כל עובדי הסוכנות, או עם ישראל כולו? משה קול, ראש עליית הנוער, התריע כי "לסוכנות אין כסף בלתי מוגבל, והיא חייבת לפתח קודם את מאות מושבי העולים שבהם משפחות רבות אינן יכולות להתקיים, ובתים רבים עומדים שם ריקים".

     

    "מוכרח להיות שימוש לרעה מצד הפקידים"

    יהודה ברגינסקי ממחלקת הקליטה התנגד לנחלאות מראשיתה, והזהיר כי "מוכרח להיות שימוש לרעה מצד הפקידים בכלים ובאנשים, מה שיוביל לסכנות עצומות". ראש המחלקה, ד"ר גיורא יוספטל, העיר: "אנחנו יושבים לא רק בבית זכוכית, אלא בבית של זכוכית עקומה, ואם נותנים רכוש לאדם שהוא איננו עובד בו זה מטיל עלי פחד". גם ד"ר נחום ניר, לימים יו"ר הכנסת, התמלא חרדה, כי "יצר לב האדם רע מנעוריו, ואם המשק שלו יצליח, הוא יעשה עסק טוב כשימכור אותו פי 10 ממה שעלה לו, ובפרט אם הוא מקבל מאתנו 50 אחוז".

     

    ההנהלה סירבה לאשר את "גני ירושלים" אלא לאחר שיוגשו לה תכנית ותקנון מפורטים. מחלקת ההתיישבות צפצפה, והוציאה את החווה לדרך ללא אישור. הגיבוי ניתן בדיעבד, עדיין בלי המסמכים, שנה לאחר פרסום פרשת נחלאות, ולמרות הדו"ח של מבקר המדינה שפורסם בינתיים. המבקר קבע: "הופרו כאן העקרונות שצריכים לחול על עובדי המדינה, והמעשים פסולים לפי כל אמת מידה של טוהר מידות עובדי הציבור". הדו"ח התייחס ל-4 חוות של 225 עובדי מדינה וסוכנות, שקיבלו, עד לפיצוץ הפרשה, 385 אלף לירות שוות ערך לדולר.

     

    בוויכוח הציבורי שהתנהל בעיתונות טען רענן וייץ כי לנחלאות ניתנו אדמות קק"ל אשר נועדו למתיישבים אחרים שמאסו בהן. חקלאי מיקנעם, השכנה הוותיקה, הגיב שהמושבה קיבלה ועיבדה את האדמות בשנים 1948-1952, עד שנלקחו ממנה נגד רצונה לטובת נחלאות, בהתערבות בעלי העניין במחלקת ההתיישבות.

     

    מבקרי הפנים של הסוכנות פסקו כי "זו דרך לא נכונה להקצבת קרקע לצורת התיישבות לא רגילה", לאחר שבדקו ומצאו כי האדמה עברה לנחלאות בהחלטה אישית של יוסף וייץ, יו"ר הוועדה העליונה של הקק"ל להקצאת קרקעות, שהיה במקרה אביו של רענן וייץ, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות.

     

    אשכול לגלגל על הביקורת בסגנונו. הוא אמר לחברי הנהלת הסוכנות כי "מבקר המדינה והמבקרים שלנו חייבים להיות יותר קולוניזטורים", כלומר חדורי אמונה בחשיבותה של ההתיישבות למפעל הציוני. ההנהלה החליטה, ש"לא נמצאה פגיעה מוסרית" בהתנהלות הפקידים, אבל לפחות חייבה אותם להתיישב בחוות תוך 3-5 שנים במקום להמתין עד לפנסיה. היא אסרה את המשך החברות באגודות רק על חברי הנהלת המחלקה להתיישבות ועל מנהלי החבלים.

     

    רענן וייץ עלץ. "עכשיו אוכל לקנות לאשתי את המטבח שהיא מנדנדת לי", אמר, אך לא מיהר להיפרד מחוות נטע, האחרונה והיחידה ששרדה מקבוצת ה-8 עד לפני עשור. הכסף שקבל בפירוק החווה, איפשר לו לרכוש דירת פאר במגדלי וולפסון בירושלים, יחד עם הסכום שקבל תמורת דירתו בבית הכרם.

     

    החוות האחרות התאיידו. נחלאות התפרקה ראשונה ומהר, בעקבות הרעש הציבורי שחולל פרסום "הסקנדל הגדול". אדמותיה חולקו בין הקיבוצים השכנים, משמר העמק והזורע. מחוות השחיתות נותרו רק השם על תחנת האוטובוסים, שגם היא נעלמה בינתיים, והפצע הציבורי, שאינו מפסיק לדמם.

     

    בפרק הבא, והאחרון: הפוליטיקה הרגה את המכונית הישראלית

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רענן וייץ ז"ל, שימש כמנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות
    צילום: משה מילנר, לע"מ
    מומלצים