שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מורה דרך
    הסופרת הגר ינאי קראה את הביקורת של דורון קורן על "הדרך" של קורמאק מקארתי ונעלבה עד עמקי נשמתה. לטענתה מדובר באחת היצירות העמוקות והמטלטלות שקראה בשנים האחרונות, והיא מפצירה בקוראים לתת לה הזדמנות

    מה יעשה אדם שהתאהב בספר שקרא, ובעודו מהלך נפעם, ליבו פעור מעוצמת הרגשות שהתעוררו בו, ואין לו מושג כיצד לתעל אותם בחזרה לתוך חייו, הוא נתקל בביקורת פוסלת שנכתבה על אותו ספר ממש? במקרים כאלו נדמה לי שאין מנוס מתחושת עלבון אישי, כאילו העליבו את לבו של אותו קורא מאוהב, שהספר הפך להיות חלק חי ממנו. בכך שפסלו את אהובו הספרותי - פסלו גם סבך שלם של סערות נפש ודקויות שנבטו בתוכו.

     

    לעיתים נדירות אני נעלבת באופן אישי מביקורת שנכתבה על ספר שקראתי. לצערי, מקרה כזה התרחש בשבוע שעבר, כשקראתי את הביקורת שכתב דורון קורן על "הדרך" של קורמאק מקארתי. קורן כתב בין היתר: "הצל"שים המלווים את 'הדרך' הם באמת מפוארים במיוחד.


    ממעמקים קראתיך ה'. קורמאק מקארתי (צילום AP)

     

    הוא זכה בפרס פוליצר בשנת 2007, הוא מככב ברציפות בראש רשימת רבי המכר ברחבי העולם וזכויות התרגום שלו נמכרו ל-40 מדינות... אבל הרשו לי להבטיח לכם, לא תהיו 'מוקסמים', לא 'מהופנטים' ולא 'משוכנעים' וכנראה שדי תשמחו להפסיק לקרוא את ספר הפנטזיה המזוויע, הקודר והמונוטוני הזה..."

     

    תנו לו צ'אנס

    לעניות דעתי אין זה מתפקידו של המבקר להבטיח הבטחות לטוב או לרע. לפיכך, גם אני לא אבטיח שום דבר, אלא רק אציע לכם להעניק הזדמנות נוספת לספר הזה, שלטעמי האישי הוא אחת היצירות הגדולות, המרגשות, העמוקות והמטלטלות ביותר שקראתי בשנים האחרונות.

     

    ולא איכפת לי שאופרה ווינפרי בחרה בספר למועדון הספר שלה, ושמבקרי ספרות רבים ובעלי שם השתפכו בשבחים. אינני מבקשת לבסס כאן קול חתרני, כביכול, שיוצא נגד הגלגלים המשומנים של התעשיה הספרותית. אני רק מבקשת להעיר את תשומת לבכם הקוראים.

     

    "הדרך" הוא סיפור מסעם של אב ובנו בצפון אמריקה פוסט-אפוקליפטית, ככל הנראה לאחר כמה שנים של חורף גרעיני. העולם קר ושרוף, השמש אינה זורחת מבעד לשכבת העננים, אפר נישא ברוח הקרה ואפילו השלג אפור. אין שום חי ואין צומח על פני האדמה. המזון היחיד שנותר הוא שרידים מתמעטים במהירות מבהילה שהותירה התרבות שנכחדה לבלי שוב.

     

    בני האדם הספורים ששרדו הם אויבים זה לזה ולא יהססו להשתמש במשאב המזון הזמין האחרון: בשר אנושי. אז תשאלו, איך סיטואציה כזו, שנשמעת כרקע הולם לסרט אימה זול, הופכת ליצירת מופת ספרותית? התשובה מנוסחת היטב בתהילים ק"ל 1: ממעמקים קראתיך ה'.

     

    העולם הוא מצבה שרופה של עצמו

    מקארתי, בגאונות ספרותית של ממש, מצליח ליצור את אחת הסיטואציות האינטנסיביות, המייאשות והקודרות ביותר שנכתבו אי פעם. אבל האווירה לא נוצרה לשם עצמה: מקארתי משתמש ברקע האיום הזה, שלא ייתכן גרוע ממנו, כדי לבחון את השאלות העמוקות ביותר של האנושיות: במה נותר להאמין? ולשם מה להמשיך לחיות? באמת, לשם מה? זו אינה שאלה פשוטה, כשהעולם הוא מצבה שרופה של עצמו, כאשר התרבות נכחדה והמין האנושי גווע, וכל רגע של תודעה הוא יסורים צרופים.

     

    באופן משונה, מקארתי דווקא מספק תשובות אופטימיות לשאלות האלו. וכשהתשובות באות לבסוף - הן באות כמו נס, כמו חסד בלתי נתפס, כי השאלות נשאלו מהמקום העמוק וחסר הרחמים ביותר, שהסופר בעזרת כשרונו העז לצלול אליו. וכאשר התשובות ניתנות, סוף סוף, הקורא ההמום מעוצמתו הרגשית של המסע יעז להאמין שהן אמיתיות, ולפיכך אולי גם בעלות תוקף בחייו שלו.

     

    האב וילדו הקטן, ששמותיהם אינם נודעים לנו, משל היו אב ובן מיתולוגיים, הראשונים או האחרונים בתבל, הם כל מה שנותר זה לזה. הם דוחפים עגלת סופרמרקט עמוסה בכמה סמרטוטים על הכביש הבין מדינתי דרומה. לשם מה הם הולכים דרומה? מה הם מקווים למצוא שם?

     

    האב אומר לבנו שבדרום חם יותר, אבל ברור למדי שאינו מצפה למצוא שם כלום. אז מדוע הוא ממשיך לצעוד? אולי מפני שזו תמצית האנושיות - להמשיך לצעוד, להמשיך לקוות. יש לו סיבה אחת ויחידה לרצות להישאר בחיים והסיבה היא אהבתו העמוקה לבנו.

     

    הכדור שנותר באקדח

    אהבת האב לבנו ב"הדרך" היא אחת האהבות הספרותיות הנוגעות והמרגשות שנתקלתי בהן. עד כמה רחוק תלך עבור אהובך, כתם האור האחרון שנותר לך בעולם הולך ומחשיך? גם האב מתייסר בשאלה זו. יש לו אקדח שנותרו בו שני כדורים. האם מעשה החסד האולטימטיבי שניתן לעשות עם הבן האהוב הוא לירות בו כדור?

     

    אין ספק שזה יהיה גורל רחום יחסית עבור הילד הקטן, שעלול ליפול לידי חבורת קניבלים מטורפים וצמאי דם שירצחו אותו פרוסות-פרוסות. האב יודע שזמנו קצוב. הוא יודע שלא יוכל להרשות לעצמו לגווע ולהשאיר אחריו את בנו חסר הישע. מה יעשה בכדור שנותר באקדח? הדילמה הזו רובצת כעינוי על פני הספר כולו.

     

    ואיזה ילד מופלא הוא הילד! הוא רעב, מבוהל, מפוחד, מטונף וכמעט גוסס. הוא לא מכיר את העולם שלפני החורבן, כי נולד לאחר הקטסטרופה, אך בליבו נמצאים האוצרות היקרים ביותר של אנושיות. הוא מטפח תקווה למצוא ילד-חבר. הוא מאמין שראה כלב. 

     

    בעולם ריק וחסר אל הילד הוא אלוהיו של האב, והאהבה לילד היא דתו. אם תשאלו אותי, זהו האל הראוי ביותר והדת היפה ביותר שהיו אי פעם. מסעם של שני הנוודים הרזים והעלובים האלו מפלח את לבו של הקורא לא רק משום שהוא חומל עליהם, אלא משום שהוא חומל על עצמו. הסיכוי של האב להיאחז באהבתו לבנו ולבחור בסופו של דבר במעשה הנכון - הסיכוי הזה הוא גם הסיכוי של הקורא.

     

    ספרו של מקארתי המשיך לפלס את דרכו בלבי ימים רבים אחרי שסיימתי לקרוא אותו. ואלו לא היו ימים קלים. זו חוויה מטלטלת להיתקל במעמקים כאלו של אובדן ויאוש, באהבה כזו, בכישרון ספרותי כזה. ישנם עוד היבטים רבים שניתן להתיחס אליהם, והייתי יכולה לכתוב על הספר הכובש הזו עוד מילים רבות, אבל אסתפק בשלוש: תנו לו הזדמנות.

     

    • "הדרך" מאת קורמאק מקארתי, תרגום: אמיר צוקרמן, הוצאת מודן, 207 עמ'

     

    • הגר ינאי חיה בעבר ביפן, שם היא עבדה כמארחת במועדוני לילה ולאחר מכן התבודדה במנזר בודהיסטי. בשנים האחרונות, מלבד כתיבת פרוזה, עסקה גם בביקורות ספרותיות. בין ספריה: "אישה באור", "מכונת הנצח", "הלוויתן מבבל" ו"המים שבין העולמות", עליו זכתה בשנה שעברה בפרס גפן. לצפיה במדור "חדר העבודה" עם ינאי לחצו כאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הדרך. תנו לו צ'אנס
    עטיפת הספר
    ינאי. תחושת עלבון אישי
    הטבות למנויים
    מומלצים