שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אל תגידו לי לכתוב בלי שגיאות. זו הנכות שלי"
    כמו שלא הייתם אומרים לנכה "לך ישר, אל תצלע", אי אפשר לומר לילד עם לקות למידה "תכתוב בלי שגיאות כתיב", אומרת שלומית רון, שסבלה שנים רבות במערכת החינוך, עד שגילתה את לקות הלמידה שלה, רק כששלחה את בתה לכיתה א'

    "כשהייתי ילדה, כל הזמן אמרו לי שאני יפה, ואני חשבתי לעצמי שיפסיקו כבר, כי זה ממש לא שווה להיות יפה וטיפשה". שלומית רון, אמא לשני ילדים, גפן בת 11 ורביד בן 8, זוכרת את עצמה נאבקת כל ילדותה כדי להסתיר את שגיאות הכתיב שלה. היא התחבאה והתביישה והכל בגלל לקויות למידה וקשב שלא אובחנו בילדותה.

     

    היא מספרת שפיתחה כל מיני שיטות כדי להסתיר ולטשטש את הלקויות שלה, אימצה לעצמה כתב בלתי קריא, נאבקה, ללא הצלחה, להוציא ציונים טובים בבית הספר וסבלה מדימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון.

     

    עם הפיכתה לאם, שבו ועלו החרדות שליוו אותה בילדותה. "חשבתי לעצמי שלא אוכל לכתוב מכתב למורה של הילדה שלי בלי שיגלו שאני כותבת בשגיאות", היא מספרת. היא בחרה לילדיה שמות שאי אפשר לטעות באיות שלהם, אבל החרדות לא הרפו ממנה. הדאגה הובילה אותה לאבחן את עצמה כבוגרת. הפנייה לאגודת ניצ"ן והגילוי בעקבות האבחון הביאו מהפך לחייה.

     

    השגיאות והכישלונות

    "פתאום הבנתי שאני לא טיפשה כמו שחשבתי בטעות כל השנים", מספרת שלומית. "למדתי להכיר את הבעיה שלי, להתמודד איתה ולא להסתיר. הרי הפסדתי בעבר תפקידים בקריירה שלי כשחקנית רק בגלל שהסתרתי והתביישתי ולא ידעתי שלקות הלמידה שלי, דיסלקציה, דיסגרפיה, דיסקלקוליה, מנעו ממני לממש את הפוטנציאל. גם מערכת החינוך באותה תקופה לא הכירה את האבחנות האלה ולכן לא יכלה לבוא לקראתי".

     

    מצוידת בכל התובנות האלה ובניסיון העשיר שלה כילדה כתבה רון את ספר הילדים "רק טילי מבינה", שמספר, בכנות שובת לב, מה עובר על מתבגרת צעירה שסובלת מקשיי למידה. מהספר הזה נולד הגרעין של ההצגה "יום יום", שאותה מעלה רון בבתי ספר ברחבי הארץ בתמיכת משרד החינוך. ההצגה חושפת בגוף ראשון את כל הדברים שמהם סבלה רון כילדה, שגיאות הכתיב, הכישלונות בבית הספר התחושה שהיא לא חכמה.

     

    את ההצגה היא פותחת במונולוג מרגש: "המחברת הזאת היא של הבת שלי. קוראים לה קרן והיא בת שש. היא מתחילה כיתה א' ופתאום הכול חוזר אלי. המחברת הזאת, השורות האלו, הדפים האלה... להתחיל את הכל מהתחלה. 12 שנים. יום יום. אני אעשה הכול כדי שהיא תהנה מזה. אני אשתדל".


     שלומית רון, מתוך ההצגה "יום יום". צילום: איתמר רותם

     

    "תפרגנו לילדים שלכם"

    בהצגה מגלמת רון אמא לילדה בעלת לקות, שמגלה באמצעות בתה את הלקויות שלה. "האמא בהצגה היא שילוב שלי כאמא לילדיי ושל אמא שלי שלא ידעה ממה אני סובלת כילדה. מהניסיון שלי ברור לי עד כמה ילדים שסובלים מלקות למידה זקוקים לתמיכה של ההורים שלהם ולחיזוק הצדדים והכישרונות שבהם הם טובים ומצטיינים.

     

    "אמא שלי, למשל, הפסיקה לי את שיעורי האתלטיקה והנגינה, כדי שאוכל להשקיע בלימודים. התוצאה הייתה שדווקא בתחומים בהם יכולתי להצליח ולהגיע להישגים נמנעה ממני ההתנסות. התמודדתי עם המון כישלונות בבית הספר ולא היה לי מה שיאזן את זה". היום היא קוראת להורים לילדים בעלי לקויות לדאוג לטפח אצלם את הצדדים החזקים בשביל שהילדים יחוו חוויות של הצלחה, יחזקו את ביטחונם העצמי ואת הדימוי העצמי שלהם.

     

    "תפרגנו לילדים שלכם על ידי כך שתחזקו אותם במקומות שהם חזקים בהם: מוסיקה, כדורסל, ריקוד, מדע, ציור, כדור-רגל, דרמה. כל אחד לפי כישוריו ואהבותיו. דרך זה תצליחו לבנות את ביטחונם העצמי. כך יהיה להם ולכם הרבה יותר קל לעבוד על החולשות", היא מבטיחה.

     

    למרות הידע והניסיון הרב שצברה היא מודה שגם היא לא חפה משגיאות. "רק השבוע הבת שלי הקריאה טקסט באנגלית. כשסיימה, אמרתי לה שהיא קראה טוב והצעתי שתמשיך להתאמן ולהשתפר. באותו רגע היא התפרצה וצעקה עלי והרגשתי פתאום איך הקושי שלה מתנגש בשלי", היא מספרת בגילוי לב.

     

    סיטואציות כאלה בין אם ובתה מופיעות לאורך ההצגה שלה. על הבמה, בדומה מאוד לסיפור החיים של רון עצמה, ניגשת האמא למבחנים לתפקיד טלוויזיוני נחשק ונכשלת – פשוט כי היא לא מסוגלת לקרוא בקול מהטלפרומטר. "אני זוכרת את זה כטראומה גדולה עבורי", היא משחזרת היום. "אבל זה בדיוק מה שחווה תלמיד הסובל מלקות למידה כשהוא מתבקש לקרוא בקול מול כל הכיתה", היא מסבירה.

     

    "רוצה להציל נשמות"

    על הבמה מחליפה שלומית בקלות דמויות: רגע היא הבת, רגע אחר - האמא ואז יועצת בית הספר וחוזר חלילה. בין הדיאלוגים היא מאפשרת לקהל לעבור את מסע הגילוי והאבחנה יחד איתה.

     

    כששומעים אותה מספרת על החוויות שלה, מבינים עד כמה היא חדורה תחושה של שליחות בכל הנוגע ללקויות למידה. "אני רוצה להציל נשמות עם ההצגה שלי, שהצופים שלי בבתי הספר, מורים ותלמידים, יבינו מה עובר על לקויי הלמידה. אם אני משפיעה על מורה אחד או על תלמיד אחד - עשיתי משהו", היא אומרת.

     

    לפי התגובות שהיא מקבלת ברור שמדובר במעגל השפעה רחב יותר. בתום ההצגה היא מזמינה את הצופים לשאול ולספר וגם משאירה מחברות על הבמה ומזמינה את הקהל שלה לכתוב לה מה הוא מרגיש. "אומץ ליבך יהיה לי לכוח לתלמידיי ולעצמי", כתבה לה מורה שצפתה בהצגה. תלמיד כתב לה: "אם לאנשים יש שגיאות זה לא הופך אותם לרעים או לפחות חכמים". 

     

    "לקויי למידה הם לא מפגרים או סתומים", מסכמת שלומית. "כמו שלקויי ראיה מרכיבים משקפיים ולקויי שמיעה מרכיבים מכשיר על האוזן, לקויי למידה זקוקים להתאמות ועזרה על מנת שיוכלו למצות את הכישורים שלהם ולא להתחבא כל הזמן. בדיוק כמו שלא אומרים לנכה 'לך ישר ואל תצלע' אי אפשר להגיד לי: 'כתבי לא שגיאות כתיב'. זו הנכות שלי", היא מסכמת.

     

    • פרטים על הספר וההצגה תמצאו כאן .

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מתוך ההצגה "יום יום"
    צילום: אילן בשור
    "רק טילי מבינה"
    עטיפת הספר
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים