מה בין מחיר תפוח למחיר עבור שליט

האם יתכן שיש קשר בין המחיר המופרז שנתבעת מדינת ישראל לשלם עבור גלעד שליט, למחיר קילו תפוחי עץ? השאלה נשמעת מופרכת, אולם אם וכאשר תוקם ועדת החקירה לעניין "עסקת שליט" יהיה צורך לחקור גם את הלחץ שהכתיבו מאחורי הקלעים בעלי האינטרסים הכלכליים.

קיים הבדל עקרוני בין עסקאות ג'יבריל וטטנבאום לעסקת שליט. בקודמות השאלה היתה רק המחיר במחבלים משוחררים. הורגלנו לחשוב שהצד השני מעוניין רק בשחרור אסיריו. הפעם המצב שונה: לרשות ממשלת ישראל עומד נשק לגיטימי של סנקציות כלכליות. אם היו משתמשים בו בתבונה, "המחיר" יכול היה להיות סביר יותר מבחינה לאומית.

בשיחה שלא לייחוס מסר אחד מבכירי מערכת הביטחון את עמדתה האמיתית של הנהגת חמאס עזה: "את האסירים הם דורשים רק כדי להשפיל את ישראל. הם יחגגו עליהם שבוע וזה ייגמר. אבל על פתיחת המעברים הם יחגגו שנה ויבנו מדינה".

אין זה קול יחיד. גם אחד מיועצי ראש הממשלה לשעבר הבהיר: "ענין שליט טופל לא נכון. מלכתחילה היתה צריכה ישראל ליצור משוואה אחרת לגבי המקום המקולל הנקרא עזה. אילו היתה נוצרת משוואה אחרת, בין היתר בעזרת מצור הרבה יותר מהודק, היינו מגיעים לעסקה שבה המחיר באסירים היה במינון נמוך בהרבה ובהרכב שונה".

גם הרמטכ"ל שבדרך כלל אינו חושש מאש האויב או מביקורת ציבורית, לא מסוגל לעמוד מול הלחצים הכלכליים. הוא צוטט כאומר לשר החקלאות שלום שמחון: "החמאס פתר את כל הבעיות שלו, יש לו אותך".

הצעות לשימוש בסנקציות כלכליות עמדו בפני מקבלי ההחלטות וכי סנקציות מסוימות הוטלו, אבל בצורה שלומיאלית: ישראל העבירה סחורות מסוימות לעזה אבל מנעה העברת אחרות. כך הצליחה להפסיד פעמיים: מצד אחד הצטיירה בעולם כמי ש"מרעיבה" את עזה, אבל את התועלת המדינית-ביטחונית לא השיגה.

ב"מצור" שהוטל כביכול על עזה יש מספיק חורים כדי שלא רק משאיות תפוחים יעברו דרכו, אלא גם משאיות ברינקס עם מיליוני שקלים שהחזיקו את שלטון החמאס בהנשמה מלאכותית. הנוהג הפסול של דחיפת שקלים לעזה נמשך כאילו אין קשר בין המצב הכספי של ארגון החמאס לבין יכולתו להשפיל את ממשלת ישראל במו"מ שליט.

כיצד פועלת השיטה

ישראל מגדלת בשנה כ-100 אלף טון תפוחים, והיבול כולו מבשיל בתוך חודשיים. כלומר המגדלים מייצרים כ-2,000 טון ליום בעונת הקטיף. בכיר ששירת במתפ"ש כשהוטל ה"מצור על עזה" אמר אז: "יש לובי חזק של ארגון מגדלי הפירות, שגרם לכך שבימים מסוימים העבירו בין 20 ל-25 משאיות פירות לרצועה".

20 משאיות ליום שרק כחמש מהן נושאות תפוחים, הן בעצם 100 טון ליום. כלומר: 5% מהיצור היומי בעונה. אמנם 5% אלו אינם הסיבה ללחץ הכלכלי לפתיחת המעברים, אך כשיש הרבה פירות בשוק הישראלי לא יכולים המגדלים לאחסן אותם לזמן ארוך והם חייבים להעביר אותו לשווקים – כלומר להתחרות זה בזה על ליבו וכיסו של הצרכן הישראלי באמצעות הורדת מחירים.

אילן אשל, מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות הסביר כי כשנסגרים המעברים לעזה, הנזק האמיתי למגדלים גדול בהרבה מאובדן המכירות, מאחר שהתוצרת שלא נמכרה עשתה את דרכה לשווקים בישראל וגרמה להצפתם ולפגיעה בכלל החקלאים. כך, מחיר התפוחים בשווקי ישראל יורד ב-30% כאשר אי אפשר לשלוח את 5% מהתוצרת לעזה, ומכאן ברור שלסחר בהיקף של 5,000 טון בשנה יש השפעה כבירה על המחיר שמשלם הצרכן הישראלי.

מסיבה זו מובן שאשל דרש: "מעבר תוצרת חקלאית לרצועה צריכה להישאר מחוץ למסגרת הסכסוך. השימוש בפירות כאמצעי לחץ לא נכון ולא אפקטיבי וצריך לחדול מכך." הוא צודק, אין זה מתפקידו לחשוב על המחיר שתשלם ישראל בעד שליט. תפקידו לדאוג להשיג עבור מגדלי הפירות את המחיר המקסימלי בישראל באמצעות העברת חלק מהקטיף לעזה.

הפירות הם רק דוגמא למערכת האינטרסים הכלכליים הסבוכה שמונעת לחץ אפקטיבי על הנהגת החמאס בעזה. ישראל מעבירה לרצועה מוצרי אנרגיה בהיקפים אדירים. למרות האיומים של סגן שר הביטחון והחלטות (לכאורה) שקיבל השר, ממשיכה ישראל להעביר מדי יום 100 מגה וואט חשמל, מיליוני ליטרים של דלק וגז בישול. הסכומים שמשלמים לחברות ישראליות האיחוד הארופאי וכספי המסים שגובה ישראל עבור הרשות, מגיעים לעשרות מיליוני שקלים בחודש. אולם יש מי שיטען כי זוהי סחורה הומניטארית, למרות שהחמאס מצליח לשים את ידו על חלק ממנה וכמובן לגבות מחיר נכבד מבעלי תחנות הדלק והצרכנים בעזה.

בנוסף לאלה, ענף הייצוא העיקרי של ישראל לעזה נותר מוסתר. רק מספר כלכלנים שמכירים את המונח "רווחי סניוראז'" מבינים כיצד מרוויח בנק ישראל מהעברת מאות מיליוני שקלים בשנה לעזה.

למרות שבנק ישראל מכחיש שהוא מעורב בקביעת מדיניות העברת השקלים לעזה, בחוגים כלכליים נפוץ הסבר לפיו הוא מרוויח מכך. כשזורמים כספים מחו"ל לעזה הם מומרים תחילה למט"ח, שנשאר בבנק ישראל. תמורתו הבנק מנפיק שקלים. הבנק, שהוא הגוף היחיד בעולם שיכול באופן חוקי "לייצר" שקלים - אינו מדווח על הדולרים שקיבל תמורת שקלים אלו כרווח (בנק ישראל אמור להעביר את כל רווחיו לרשות משרד האוצר) אלא רושם את השקלים המועברים לעזה בצד החובות במאזן שלו – תחת סעיף התחיובויות הנקרא "מזומנים בידי הציבור". לאיזה ציבור בדיוק מתכוונים - את זה לא מפרט מאזן בנק ישראל אבל התוצאה היא שהמט"ח אינו מופיע כרווח אלא פשוט נשאר בבנק ישראל.

האם ניתן היה להשתמש בתלות הכלכלית של עזה כאמצעי לחץ?

כשעולה בעיתונות הערבית שאלת התלות הכלכלית של חמאס בישראל, ממלאים דוברי הארגון את פיהם מים. אין ספק שנוח להם במצב הנוכחי. הם מעדיפים תלות בישראל, שעליה הם יכולים להפעיל לחץ בינלאומי וטרור תודעתי באמצעות נושא "שליט", מאשר להיות תלויים למשל במצרים, שעלולים להפעיל לחץ של ממש לעצירת מימון החמאס.

לפני שנה, כאשר הובאו הדברים למשפחת שליט היא נזעקה ודרשה במכתב מיידי לראש הממשלה דאז לעצור את העברת הכסף הישראלי שממנו משולמות המשכורות לשוביו של שליט. אולם למרות הטון התקיף והדרישה לקיים דיון דחוף בממשלה בנושא עצירת הכספים, החליט מטה שליט להתרכז בהפעלת לחץ על ממשלת ישראל לשחרר אסירים. עושה רושם שהם מבינים היטב שהכי קל למקבלי ההחלטות שלנו להיכנע: גם לחמאס הדורש שחרור משפיל של מאות רוצחים וגם לבעלי האינטרסים הכלכליים המונעים שימוש בלחץ אפקטיבי על החמאס.

אבי טרנגו, עיתונאי