כמה טוב שבאת הביתה

יורם עשת-אלקלעי הוא ד"ר לגיאולוגיה וחינוך ופרופסור מן המניין באוניברסיטה הפתוחה. ב-18 באוקטובר 1973 שכב על הקרקע במצרים, חור גדול פעור בראשו מפגיעת פגז, מוחו חשוף, וחלקים ממנו פזורים על הארץ.

לרופא שהתעקש לטפל בו אמרו, עזוב אותו, הוא כבר מת, עדיף שתשמור את האינפוזיות לפצועים שעוד אפשר להציל. כשהתעורר בבית החולים היו גופו ונפשו שבורים. צדו השמאלי היה משותק, עיניו לא רואות ותודעתו מבולבלת. "אדם הולך הביתה" הוא סיפור החלמתו כנגד כל הסיכויים

עשת-אלקלעי. החלמה כנגד כל הסיכויים

בזיכרוני הראשון גולשת מכוניתנו במורד ההר, בכביש המוליך אל בית החולים, נוסעים לבקר אצל איתן. גדלנו יחד בקיבוץ, ולאחר עשרים שנה נפגשנו שוב בבית החולים: הוא בלי יד ועין ואני משותק, עם חור גדול בגולגולת ועיניים שאינן רואות לצדדים. אימא נוהגת, אני לידה, ואתה, אמנם כבר בן יותר משנתיים אך עדיין תינוק, חגור במושב מאחור.

עברו כמה חודשים מאז השתחררתי מבית החולים ואנחנו גרים בדירה קטנה לא הרחק משם, ליד סבתא שַׂרקה וסבתא רוזה שעוזרות בכל מה שצריך. הכביש מתפתל במדרון התלול, זה עתה חלפנו על פני הצומת ומיד יתגלה בית החולים. אתה שקט מאחור, משחק לך עם עצמך ומהמהם שיר של אריק איינשטיין. המכונית פונה שמאלה, ומעבר לעיקול הכביש מתגלה המבנה הכָּעוּר, אדמדם-הלבֵנים של בית החולים - לבירינט ענק של מסדרונות ודלתות דומים להחריד, שהייתי הולך בהם לאיבוד בכל פעם שיצאתי מגבולות המחלקה.

לפתע אני שם לב ששקט הוטל במכונית. אני פונה לאחור ואתה כבר אינך מזמזם. עיניך נעוצות בבניין שבעמק ופיך מתעוות טרם-בכי. ובתוך כמה שניות אתה בוכה בכי תמרורים, גופך הקטן מתפתל, ידיך מנפנפות ודורשות הביתה. נגה עוצרת בצד הכביש ואנחנו שולפים אותך מהמושב, מחבקים, עוטפים ומבטיחים את הבטחות השווא של הורים המבקשים לגונן: שהכול בסדר, שאימא ואבא כאן, שומרים עליך.

אך אתה בשלך, צורח במלוא הריאות וידייך מצביעות ללא הרף אל מעלה ההר - הביתה! ואתה נרגע רק כאשר אנחנו נכנעים, מסתובבים כלעומת שבאנו ובית החולים נעלם מעבר לעיקול הדרך. ובראשי עוברת המחשבה, שאף על פי שנראית עליז ושמח כל כך בכל אותם חודשים שבהם נעלמתי לך, בכל זאת ספגת את מלוא אֵימתו של הבלתי-נודע הזה, שנקלענו אליו כולנו. ומטען החרדה המקשה עלי לקום בכל בוקר, מתגבש בקרבי לסלע שחור וכבד מנשוא.

מלחמת יום הכיפורים (צילומים: לע"מ)

בזיכרוני השלישי אתה כבר חייל ובאת הביתה לחופשה. אמא איננה בבית ושאול אחיך מנגן בפסנתר בחדרו. אני עומד במטבח האפלולי של ביתנו הירושלמי, מעיין בפתקים שמוצמדים למקרר. אני זוכר אותך מתקרב מאחורי גבי ושואל כמו מתנצל, אבא, הרגת מישהו במלחמה? שאלתך הולמת בי.

כל כך הרבה שנים חיכיתי לגאולה הזו: שתפתח אַתה את דלתי הנעולה, הכבדה, שאינני יכול לפתוח לבד. שתשאל אותי מה קרה שם. ואני מסתובב אליך וצועק, לא עושים צחוק מדברים כאלה! וכתפיך הצרות נשמטות, פניך נסוגים בעלבון, והסדק הצר, החד-פעמי, שניסית להציץ דרכו אל תוכי, נסגר ונחתם. מובס בכעסָי, אני מכתֵף את שק זיכרונות האשָם ושב להסתגר בהרגלי הישנים.

וכך ננעלו שערי רחמים ותמו השאלות על "מה קרה במלחמה". מאז אני מידפק על דלתותיך ואורב לנס האחד שיבוא. והיום כשאתה חי הרחק, בקצה העולם והזמן הולך וכלה בקצב מבהיל, אני שואל את עצמי אם היה אפשר אחרת, ועדיין אין לי תשובה.

*****

במשך עשרות שנים, שכנה המלחמה בביתנו, נוכחת-נפקדת, מרחפת בין הכעסים והחרדות, בין חוסר האונים והתקוות, בין הצליעה והעיוורון, בין ה"למה רק אימא נוהגת באוטו"? לבין חיתוך אצבעות היד עד העצם בעת הכנת הסלט. כולם חשו בקיומה, אך היא לא שימשה נושא לשיחות נפש וגם לא לדיווח יבש ומסודר. איני זוכר שאי-פעם ביקש מישהו מיוזמתו שאספר לו, וכשניסיתי אני לספר, אמרו לי ש"כבר דיברנו על זה".

וכך, בחלוף השנים, הפכו המלחמה ותוצאותיה לצל-זיכרון מאיים בביתנו, תפוח אדמה לוהט שצורב את ידי כל הנוגעים בו: נגה, הורי, יְלָדָי. ואני, בתוכי סיפור לא גמור, פקעת כאב מכווץ ובלתי מעובד, משוטט כבר שנים ותר אחר דלת שאוכל להניח את מטעני המשָתֵק על סיפה.

ויום אחד אני מגלה שאין דלת אשר תיפָתַח אלי מלבד דלתי, שאין אדם או רופא שיוכלו להבין ולהציע מזור, ושבסוף כל הדרכים, אני נותר לבדי עם הסיפור הזה, לעבדו ולשמרו. ובחלומותי אני חולק אותו אתכם, ילדָי ואהובָי, בתקווה נאיבית לפצות את כולנו על השנים האבודות ההן; אולי דרך מסורבלת להתפייס על גבכם עם זיכרונות קשים ועם חיים בלתי מעובדים, אולי תיקון לנשמתי.

פגיעה ממזרית וחמקמקה היא הפגיעה המוחית. קטועי יד או רגל מבינים די מהר מה קרה להם ומתחילים לתפקד עם גופם הגדום. אבל בפגיעה המוחית, התודעה היא זו שנפגעת ואנו, הפגועים, נדונים להעביר את חיינו בחקירה מתמדת של עצמנו. לנסות ולהיכשל, להמריא ולהתרסק. ליפול ולקום, ליפול ולקום, ליפול ולקום. עד שלבסוף, מתוך אינספור נפילות וקימות, מתחילה הפגיעה להצטייר בתודעה.

ומאז שכאוס מוחלט הוטל בעולמי בשמונה עשר באוקטובר אלף תשע-מאות שבעים ושלוש בשעה עשר בבוקר, עת נפל הפגז בשולי השוחה שבה עמדתי וריסק את מוחי, אני חג כמו עטלף במחשכי תודעתי העמומה ומטליא את תמונת עולמי החדש מתוך קרעי ההתנגשויות וההתרסקויות על קירות המערה של חיי. ולמרות עשרות השנים שחלפו מאז, אני עדיין מצוי בראשית הדרך והתמונה עודנה מצטיירת במוחי ומשתנה מיום ליום.

ועם הזמן מיטשטשות בראשי הזוועות שראיתי ולעיתים כבר אינני בטוח אם קרו או אם הזיתי אותן. ורק הבור הגדול בראשי, והעיניים שאינן רואות הרבה, והיד והרגל, והמפגשים עם ז'אקי, עם עמוס, עם שמוליק, עם מוטי, עם דודו ועם דוקטור אלירז, מספקים את ההוכחות הדרושות. ובמהלך המסע, כמעט נדרסתי בכביש, תעיתי בדרכִי במדבר, נפלתי מצוּק ומאופניים, נכשלתי בבחינות באוניברסיטה, חייתי בפחד מתמיד מכישלון והנחתי למתים לנהל את חיי.

עברו עשרים שנה בטרם יכולתי לומר בקול רם שאני נכה, לחבק את החייל השרוף, לצחוק בפניו את צחוקו של בר-המזל שנותר בחיים ולהעז לחזור למצרים, רק כדי לגלות שהאנשים בלבן נעלמו. ולמרות הזמן הרב שחלף, עד היום אני ממשיך להלך על החבל - ולהיאבק נואשות על שיווי המשקל. ולעיתים כה קרובות, אני מתפלל שיהיה בי הכוח לנטוש, ולהניח לכוחות המשיכה לעשות את השאר. אלא שאין לי האומץ ולכן אני ממשיך להלך. בינתיים.

את הסיפור הזה אני כותב בראשי מזה עשרות שנים, מאז היום שבו הכריזו על מותי. כמו ערפילית של אבק, מסתחרר הסיפור במוחי והולך ומתגבש לכלל שלֵמוּת כוכבית ברורה וצלולה. אין זה מסמך היסטורי, אלא הסיפור שאני מספר לעצמי היום, מפרספקטיבה של כמעט ארבעים שנה, על המלחמה שלי – ובעיקר על מה שבא אחריה.

החייל השרוף

איציק אומר שהמלחמה הזו נראית לו מסריחה, שהשקט מסביבנו נשמע לו חשוד ושהוא מריח צרות. כל הזמן מודיעים בטרנזיסטור שלו שאנחנו בולמים והודפים, וזה לא סביר בעיניו. ומכיוון שאיציק היה בירושלים כבר בששת הימים, ובשבילי זו המלחמה הראשונה, אני נוטה להאמין לו.

מצד שני, עד כה היה למלחמה טעם מוכר של הרפתקה בתנועת נוער, כזו שהכרתי כשהייתי חייל צעיר, בלי שכל, בלי זיכרונות ובלי תחושת בהלה אמיתית. ילדים עם ריח של גברים מאובקים משחקים משחקי מלחמה. כבר עבר כמעט שבוע מאז שגויסנו, ואנו נודדים עם הזחלמ"ים במרחבי סיני, מחפשים מטרה שתצדיק את קיומנו.

היו, כמוני, שחרדו שהמלחמה תיגמר לפני שיספיקו לירות והיו הזקנים והוותיקים, שאמרו ששום דבר לא בוער. ואנחנו, ספינת רפאים שיכורה ממונעת, משייטת במדבר, תרה אחר נמל-בית בגבעות החול שבין המיתלה לרפידים. בזכרוני עוד שמורה תמונת החמוקיים החוליים המסתיימים באופק הנפתח אל מלוא העין. אהבתי לשבת על דופן הזחל"ם ולהתבונן במרחב הנפרש לפני חרטומו, ובחתימת הרוכסן שהותיר אחריו באדמת המדבר.

בבטן הזחל"ם, במקום שמניחים בו את שקי הדיפּוּן, מוצפן מזה יומיים סיר של מרק שהכנו בחניית לילה אחת, ובכל עצירה, אנחנו שולפים אותו ממקום מסתורו ולוקחים מתוכו לגימה בספל של פח. ותמיד, בטרם נספיק לבלוע ולו כזית, נשמעת פקודת היציאה ואנחנו ממהרים ומחזירים אותו למקום המחסה, עד לעצירה הבאה. כאשר ניפָּרד מהזחל"ם בעוד יומיים, יהיה המרק עדיין מונח שם, ואני מקוה שמישהו גילה אותו והספיק ליהנות מפרי עמלנו בטרם הבאיש.

כאשר הגענו למעבר המיתלה, כבר נטה הערב לרדת וצללי הגבעות שבצידי הכביש התארכו והתכהו. על המרחב נפרשה אפלולית של טרם שקיעה מדברית והשיירה, נחש שברירי וארוך, הייתה נטושה לאורך הכביש הצר. כהרגלנו, שלפנו את הסיר ממחבואו, וממש כאילו היה זה חוק-טבע, ברגע שהסרנו את המכסה, צללו עלינו מתוך השמש השוקעת שני מטוסי מיג וצלפו בשיירה – סימן ראשון לקיומה של המלחמה הרחוקה. זה היה כמו במשחק ואיני זוכר אפילו פחד.

ירינו בהם מלמטה, כאילו יש לכך טעם, ופשוט ברחנו לראשי הגבעות, מעמיסים על גבינו ככל שנוכל מהציוד והתחמושת. איני זוכר שמישהו נפגע, אבל את הלילה ההוא ביליתי עם חוּמי, בשוחה שחפרנו בטרשיו הגיריים של ראש הר תלול הנשקף אל העמק. היה לילה סתווי מכוּכָב, בהיר וקר, שחדר אל מתחת לחולצות המטונפות הלחוֹת והעלה געגוע

למקלחת חמה.

מאוחר יותר עלה הירח במילואו וצבע את המצוקים האפלים במכחול מסמא-עיניים ומבשר רע. בטרנזיסטור של איציק הודיעו שעד כה נהרגו בקרבות יותר משש מאות חיילים. שקט דהוּם השתרר בין הגבעות ואיציק אמר לי בסיפוק, אמרתי לך שהמלחמה הזו מסריחה. אז עוד לא ידעתי עד כמה צדק. למחרת, כאשר הגענו לרפידים, קידמו את פנינו יללות עולות ויורדות של סירנה, מכריזות על תקיפה אווירית.

עמדתי חסר-אונים, אבוד במרחב הלילה החולי, לא מצאתי את השוחה שחפרתי, ולרגע חזרתי להיות ילד קטן בקיבוץ שברח מבית הילדים ובוכה בשבילים, מחפש את אבא ואמא. אני חושב שאז התחלתי לתפוש שבמלחמה הזו אני לגמרי לבדי, ושאין מי שישמור עלי שלא אלך לאיבוד, אפילו לא אבא ואמא.

מתוך "אדם הולך הביתה", מאת: יורם עשת-אלקלעי, 300 עמ', כתר