שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נפילת מתח
    "אשה אחת נפלה" של אילן עמית מספר את סיפורן של שתי משפחות דרך שמונה דמויות, שלכל אחת מהן סוד או פצע נפשי שלא מגליד. הנה קטע מתוכו

    אילן עמית, יליד 1967, הוא בעל תואר שני בביוכימיה, עוסק בכתיבה, תסריטאות ובימוי קולנועי. ספרו "אשה אחת נפלה" הוא הראשון בסדרת "הספרנית" אותה עורכת יהודית קציר בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

     

    הוא מספר את סיפורן של שתי משפחות דרך שמונה דמויות, שכל אחת מהן נאלצת להתמודד עם סוד מודחק, פצע נפשי או אובדן, ועם שאלות של אחריות ואשמה

     

    חבטה עמומה נשמעה. חלפו רגעים אחדים עד שהבינה שהשתטחה על בטנה, וכעת היא שרועה על רצפת חדר-האמבטיה. לפני עיניה ריקדה צלוחית שנפלה כשניסתה להיאחז בשולי הכיור. הצלוחית הסתחררה סביב עצמה ודָמְמָה. היא אזרה כוח וניסתה להזיז את ידה. כאב חלף במעלה זרועה אל הכתף, והמשיך ושוטט עד שהתמקם בין הצלעות, שם החל לפעום.


    שמונה דמויות, שמונה פצעים (אילן עמית)

     

    היא התנשפה באיטיות, ניסתה להיזכר איך הגיעה לכאן. ניחוח קל של חומר ניקוי דיגדג באפה, אך עד מהרה נדחק על-ידי ריח אחר, חזק יותר. רק אז נזכרה שבעצם קמה להשתין והחליקה. עכשיו היא דבוקה לרצפה ולא יכולה לזוז. לא ידעה כמה שעות נותרו עד עלות השחר. כל בוקר בשש מזמזם האינטרקום ליד מיטתה. בדיקה שגרתית, לוודא שהיא עדיין בחיים. אלה הנהלים. בדרך-כלל היתה מתעוררת עוד קודם, מתיישבת במיטה ומחכה לזמזום, "אני עוד כאן", היתה עונה.

     

    בוקר אחד לא זימזם האינטרקום. השעה שש כבר חלפה, וככל שנקפו הדקות ודמם המכשיר פשטה בה חולשה. כי הדממה היתה בשבילה אישור מבשר רעות. זמנה הגיע ואיש אינו מחפש אותה יותר. היא ירדה לקבלה והקימה מהומה. מאז לא העזו לשכוח. הבוקר לא תענה ללחיצת הזמזם ואחראי המשמרת ישלח מישהו לבדוק. אם כך זמנה כאן קצוב. אלא שהידיעה שהסיוע קרב לא ניחמה אותה על הבושה הצפויה לה, שרועה כך על הרצפה, רטובה ומסריחה משתן.

     

    זעם עלה בה ואיכֵּל את הכאב הפיזי. היה אסור לה לתת לדבר כזה לקרות. נפילה כזאת היא אירוע החורץ את גורלך. כמו 'לפני-הספירה' ו'אחרי-הספירה', כך מונים את הזמן במעון לגיל הזהב. המוסד היה ותיק ומבוקש מאוד, עם רשימת המתנה ארוכה לכל חדר. זהו, חשבה לעצמה, עכשיו עברה ממעמד של 'עצמאית' למעמד של 'בסיכון'. יעבירו אותה למחלקה אחרת.

    היא אהבה את החדר הקטן שלה, שהיה בו חלון רחב הצופה מערבה ממרומי הקומה העשירית.

     

    בקיץ לא נזקקה למזגן, ורק המאוורר הגדול נהם בשקט בשעות הצהריים החמות. עם דמדומים היתה מסיטה לרווחה את התריס ונושמת מלוא הריאות משב-ים רענן. עכשיו דמיינה התלחשויות חשאיות: "שמעתם? אסתר נפלה אתמול בלילה". אי-שם למטה במחלקה ב', מחלקת הנמצאים בסיכון, כבר יכינו לה חדר קטן יותר. ובסמוך המתינה בסבלנות שטנית המחלקה הסיעודית, שם מאכילים דייסה בכפית ומדליקים את הטלוויזיה מול עשרות עיניים כבויות.

     

    כשהיתה ילדה ראתה אשה משתטחת ארצה בתחנת-רכבת בהאמבורג. נפלה כמו בובה על האספלט הקשה. אסתר ציחקקה וחטפה סטירה מאחיה הגדול מקס. גוש עלבון טיפס בגרונה, אבל היא לא מצאה את המלים להסביר לו שצחקה מפחד ולא מלעג. סביב האשה התגודדה התקהלות חפוזה ומאופקת.

     

    היא היתה לבושה בהידור, נשאה תיק עור משובח ולבשה מעיל פרווה, וכשהרימו אותה נטף מצחה טיפות דם. הן זלגו במורד פניה הקמוטות וההמומות. מקס אחז בידה ולקח אותה משם. והיא אחריו נגררה מכוח צעדיו הרחבים, ורק עוד סובבה את ראשה למבט אחרון. האשה החבולה הלכה לבדה בצעדים כושלים, גֵווה שפוף, והיא כבר אינה גאה והדורה, אלא פשוט זקנה.

     

    מקס בא אל אסתר בלילה. הוא התנצל על שסטר לה ומחה את הדמעות שנקוו בזוויות עיניה. כשמקס כעס היה עולמה של אסתר נחרב עליה, והיא חיפשה דרכים להפיס את דעתו ולכפר על כך שהיתה רעה.

     

    מאז ראתה בחייה הרבה אנשים נופלים. שנתיים לאחר אותו מקרה, כשהיתה בת שמונה, הבחינה בחטף בשני שקים מגובבים שצללו מטה מגג של בניין. גם כאן היתה התקהלות מהוססת שהלכה והתעבתה. היא ניסתה להידחק כדי להיטיב לראות, אך לא יכלה לעבור. מישהו אמר לה, "לכי הביתה, ילדה, זה לא בשבילך". למחרת דיברו הכל על זוג היהודים שהתאבדו.

     

    ריח השתן הציק לה, והכאב החד לא הרפה. אולי שברה צלע. היא ניסתה להזיז את הראש בזהירות, אבל חדלה כשהרגישה אצבעות ברזל לוחצות על צווארה. אין מה לעשות, היא תיאלץ לחכות כאן עד הבוקר. האמבטיה הקטנה התרוממה מעליה כמו רכס. היא בהתה באריחי החרסינה. מעולם לא שמה לב לגוון הצהוב-אפרסק שלהם. האריחים הבהיקו. אתמול ביקרה אצלה סוניה המנקה. סוף-סוף התחילה לעבוד כמו שצריך. שוב ושוב ביקשה ממנה שתשתמש ביותר חומר ניקוי.

     

    מה הם חוסכים עליה, היא הלוא משלמת כאן כסף טוב. בטח אב-הבית, שאול הקמצן, פוקד על המנקות לא לשפוך יותר מפקק אחד לדלי. אסתר התעקשה על שני פקקים לפחות. אתמול לא התווכחה איתה סוניה ושפכה ברוחב-לב. כשסיימה לנקות ועמדה לצאת מן החדר הציצה בה סוניה במבט מוזר. כן, עכשיו היא נזכרת, היא הסתכלה בה כמו בזרה. "מה את רוצה?" שאלה אותה, וסוניה חייכה מין חיוך מזויף, "כלום, אסתר, להתראות בשבוע הבא".

     

    "כלבה", מילמלה לעצמה עכשיו בזעם, שתישרף בגיהינום. היא רצתה שתחליק, המכשפה האוקראינית, היא תִּכננה הכל. בטח הוסיפה גם וקס מיוחד לחומר הניקוי. רוצחת, בהמה. כשהתנשפה נלחצו המרצפות הקרות כנגד בית-החזה שלה. היא חייבת להירגע. בהדרגה האטה את קצב נשימותיה. להירגע ולהורגה, כמעט צִחקקה לעצמה. הנה כך יותר טוב. לחשוב על דברים אחרים. על קלרה, למשל, גם היא נפלה.

     

    היה לה מזל לקלרה, חלקלקה כצלופח ושרדנית. הגיעה לגיל שבעים-ושמונה בריאה כשור, ועוד עישנה חפיסת סיגריות ביום, ארוכות ודקות, עם שם צרפתי וניחוח מתקתק. איך התפארה במספר שהיה חקוק לה על הזרוע, נשאה את זכר המחנות ככתר: "צריכים לשים אותי במוזיאון", היתה אומרת. אסתר שנאה את זה. אחד הנכדים שאל אותה פעם אם גם לה יש מספר על היד, והיא נזפה בו בטרוניה, "יש לי מספר טלפון ואפשר להתקשר אלי לפעמים".

     

    קלרה לימדה אותה לשחק פוקר. "זה לא כל-כך קשה כמו שזה נראה", אמרה לה בהתנשאות פדגוגית. שעות ישבה איתה וטיפחה את כישוריה כדי לעשותה יריבה מתאימה למשחק. עד שהגיע אדלמן וכבר לא נזקקו לה. הוא היה קלפן אמיתי. אסתר הבחינה בו לראשונה במסיבת ערב יום העצמאות. כמו בכל שנה הביאו אקורדיוניסטית וארגנו שירה בציבור. אפילו היא-עצמה חשבה שמסיבה כזו היא קצת אנכרוניסטית, אבל השירים היו יפים והיא אהבה לשיר.

     

    מן השולחן הסמוך נשמעו שאגות צחוק. היא הביטה לעברם ורטנה, איזו חוצפה. הוא ישב שם כמו מנהיג חבורת לצים בבית-ספר יסודי והתבדח בקולניות. היו לו פנים ארוכים ורכסי גבות מודגשים, ששיוו לו מראה כמעט ניאנדרטאלי. משהו בו תפס אותה מיד. הניצוץ השובב בעיניו הכהות. פראותו נטולת העכבות. אדלמן הצהיל את השולחן. "נו, מי עוד מקשיב היום לנפיחות הבכייניות האלה?" התרגז על האקורדיון.

     

    היא צחקה בניגוד לרצונה. קלרה לא צחקה, רק ישבה שם קפואה במקומה ונעצה באדלמן עיני עיט הבוחן טרף

    פוטנציאלי. ברגע ההוא ידעה שתוך זמן קצר יהיו אדלמן וקלרה זוג. קלרה שנאה סחבת, היא פעלה מהר ובחדות, וכך גם הלכה לעולמה. אפילו המוות חשש ממנה ולקח אותה בחופזה, נבוך ומתנצל כבריון בעל מצפון.

     

    סיפרו שהנכדה, שהגיעה לאסוף אותה למפגש משפחתי, צילצלה אליה מלמטה. קלרה הבטיחה שהיא מיד יורדת, ולא ירדה. מצאו אותה שוכבת על הרצפה ליד הדלת, מאופרת, שערה מסורק בקפידה, תיק העור הבהיר על כתפה ופניה שלווים, כאילו החליטה לתפוס תנומה קלה ובעוד רגע קט תקום רעננה ותצא לחגוג.

     

    "דום לב", פסק הרופא, "אולי היא אפילו לא הרגישה כלום". כלבה בת-מזל.

     

    מתוך "אשה אחת נפלה", מאת אילן עמית, הקיבוץ המאוחד

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים