תגיד, מה אנחנו שומעים?
זה טריפ-הופ, סלואו-קור או לואו-פיי? מרוב הגדרות, ריקי כהן מוצאת עצמה קופצת ראש היישר למוזיקה עצמה ומגלה שלושה דיסקים חדשים מקסימים
| איאן סימונדס |  | Low | | Rae & Christian | | |
בתקופה האחרונה הולכת ומתחדדת התחושה שאנשים הפסיקו לשמוע מוזיקה והתחילו להקשיב לז'אנרים. בלוטת הטעם המוזיקלי במוח מתפקעת מסגנונות מוזיקליים, והקופירייטינג מרשים בקריאטיביות שלו. בידור תמיד היה עניין של שמות.
טוב, טוב, אל תירו בי, אני לא מדברת עליכם, שמחוברים ישירות מהחלציים לסולו גיטרה יבבני כזה או אחר שנמשך שלושים דקות רצוף אי שם בסבנטיז, או במילים אחרות, אתם, חונטת הרוק המתקדם שממשיכה לנהום בתוקף שאחרי הסבנטיז לא נוצר שום דבר ראוי למאכל במוזיקה בעולם ובכלל. אבל עבור אלו שנאותים לפתוח את האוזן למוזיקה חדשה, המצב די מסובך.
הקהל הזה מוצא עצמו נאלץ לשריין בתקליטייה הפרטית מדפים כפולים למילונים מוזיקליים שיבארו את מה שהם שומעים עכשיו. כך יוצא, למשל, שאני קוראת באחד הפורומים הישראלים למוזיקה באינטרנט הודעה כמו: "איך 'התאהבתי' בלואו פיי". הכותב, שמקפיד להחזיק בבית, על פי עדויות קודמות באותו פורום, את הקטלוג השלם של מוצרי הרוק הפסיכדלי שיצאו משנות השבעים ואילך, ערך בדיקת שמיעה מדעית כבדת-ראש לפריטים מוזיקליים מאגף הלואו-פיי וקובע כי הוא חסר ערך לחלוטין. "עוד לא הגעתי למסקנה מי יותר טיפש, מי שמקשיב ללואו-פיי וחושב שהוא גילה את הצד המינימליסטי של הרוק, או מי שהמציא את ההגדרה", קובע הכותב.
איזה מזל שהגויים לא קוראים עברית, אחרת עוד היינו חוטפים מחאה רשמית משגריר ארה"ב, מולדתן של להקות כמו פייבמנט או מגנטיק פילדס, היוצר המכונה סמוג (ביל קאלאהן), או ההרכב LOW עצמו שתיכף אגע באצבעות דביקות באלבום החדש שהוציא.
בעצם, מה אני מקשקשת פה; LOW הם בכלל סלואו-קור – עוד הגדרה של העת האחרונה שמתארת שילוב בין שירה איטית וענוגה שיושבת על מלודיות מתוקות טעונות ברעש גיטרות או אלקטרוני, לעתים שניהם.
האירוניה היא שמיום ליום נעשה קשה יותר להצמיד תוויות לאלבומים חדשים שיוצאים לעולם. דווקא כשהספרייה כורעת תחת עומס המגירות עם הטיקטים עליהן, העבודה קשה יותר. זה נכון לגבי מה שמכונה "פוסט רוק", שהיה כבר מי שהגדיר אותו כפח הזבל הסגנוני של התקופה, וזה נכון לגבי מגמות האקלקטיקה בכלל, שהופכות את המאזין לבעל מנעד טעמים רחב בהרבה מכפי שתכנן. בואו ניגש לעבודה.
"Ian Simmonds – “Return to X (לייבל: .Studiok7 מפיצה: ליברה מיוזיק)
תהליכי הלחמה כאלו לגמרי לא חדשים, וכבר יצרו בהיסטוריה הגנטית-מוזיקלית סגנונות חדשים – למשל הטריפ-הופ, ההכלאה האהובה עלי בין פופ אלקטרוניקה והיפ-הופ. נשמע פשוט ליד הניסיון המתסכל להגדיר את האלבום של איאן סימונדס, שהוציא את “Return to X" בלייבל K7 – פרויקט משנה של קומפוסט, ההורים של "ג'זהנובה. הפרטים האלה יכלו להציג עוד מוצר ניו-גאז'י סדרתי, מוזיקה למעליות היי-טק, אבל זהו, שבמקום שאתה הכי לא מצפה ממנו לכלום, מסתתרת אהבה גדולה. תכירו, זה סימונדס. התפרץ לי הביתה בשבוע שעבר ולא חדל להרטיט את האוזן. זה האלבום השני של סימונדס, אנגלי מברייטון (הקודם יצא ב98-') והוא מתקיים בספירה שהגבולות שלה מסומנים בין ג'אז, אלקטרוניקה ופסקולים. נשמע משומש? אז זהו, שכאן, בתוך הנוסחאות מסתתרים כיסים עמוסי מרקמים מעניינים של גרוב חושני, כינורות טעוני דרמה, שטיחי קלידים בהומאז' לקלאסיקות באך, תופים דומיננטיים במיוחד ובאסים קודרים המשמשים על תקן מספר ראשי באקספרסיביות של סימונדס. מעבר לכל הרשימה, לאיש יש כשרון לגרום לך לצלול פנימה לסאב-טקסט המוזיקלי שלו, וכל זה באלבום אינסטרומנטלי לחלוטין.
המוזיקה שלו, באופן לא שכיח בתחום הזה, עמוסה מצבי רוח, וכל טראק באלבום מצליח לייצר איזו תחושה עזת טעם, לרוב כהה בגוונים שלה, ולא תמיד ברורה לגמרי. סימונדס ידוע בשיתופי הפעולה שלו עם חברו הטוב פיטר קרודר (קרודר ודורפמייסטר), בעיקר בפרויקט Peace Orchestra שנוצר בעקבות ועידת וינה. קרודר אולי כוכב, אבל סימונדס משאיר סימנים חודרניים בהרבה ממנו ומהרבה מותגים אחרים בתחום החמקמק שלו.
"Low – “Things We Lost in the Fire (לייבל: Tugboatrecords. מפיצה: (MCI
מרחק אלפי שנות קור מגלקסיית הגרוב והג'אז החמימות יושב האלבום השמיני של LOW, שנקרא דווקא “Things We Lost in the Fire". השלישייה ממינסוטה הספיקה לא מעט מאז נוסדה ב94-', אז הוציאה אלבום בכורה משבית-נשימה ביופיו, "I Could Live in Hope". כבר תייגתי קודם את LOW במגירת הז'אנר סלואו-קור: צליל איטי וענוג, משהו נזירי בהגשה אבל בעל עוצמה מהפנטת. LOW מתחלפת בתפקידי השירה בין הזמרת הענוגה מימי פרקר לגיטריסט אלן ספרווק, אבל שניהם לא מדלגים מעל הטונים המלחששים-חרישיים שמצליחים להעביר דרמה גדולה למרות המינימליזם. שירים כמו July אוEmbrace או Closer גורמים למקשיבה הזו להצטנף בתוך העולם שהם מציעים ולשקוע פנימה באופן שמנתק אותי מהמציאות, והעולם שהם מציעים מלא יופי משכר. "תחבקי אותי יותר חזק מזה", הם שרים בשיר הנושא מהאלבום, שמייצג את השורה התחתונה בתחושה שהם מייצרים. אלבום ארקטי כמעט בתחושה הקפואה והאסתטית שלו, ודווקא ככה הוא מצליח להמיס. אלבום נפלא.
"Rae & Christian – “Sleepwalking (לייבל: Studiok7. מפיצה: ליברה מיוזיק)
ואחרי ששקענו לתוך השמיכות, הגיע הזמן לזוז קצת. האלבום השני של Rae & Christian מציע מאכלי היפ-הופ בהגשה לייב ומתברר כמעט כגורמה. "Sleepwalking" מגיע אחרי התבססות בזירה האלקטרונית בסיוע רמיקסים שעשה הצמד ללאמב, מובי ופייז אקשן. האלבום השני שלהם מגיע אחרי סיבוב הופעות ארוך באירופה, מה שהותיר סימנים ברורים. מרק ריי וסטיב כריסטיאן מגיעים מהמתחם המועדוני כדיג'ייז אבל פולשים – באלבום הזה יותר מבקודם – למתחמים סביבתיים אחרים, וגוררים אותם פנימה. המחקר שהם עורכים כאן בנושא היפ-הופ עכשווי הוא קצת דעתני ושכלתני למדי, טבעי למי שבמקצועם הם מפיקי אולפן. אבל לחבר'ה עדיפות עליונה במוזיקה שחורה והם אפילו הקליטו שני קטעים עם אגדת הסול משנות השבעים בובי וומאק.
שילוב הכלים החיים והתחושה של כמעט אלבום הופעה הופכים אותם ורסטילים יותר ממה שהיו באלבום הקודם. באלבום הנוכחי הם התחברו מחדש עם The Pharcyde ראפרים מלוס אנג'לס, החיבור הזה הגיע מתוך כוונה לייצר תחושה פחות "מופקת" ומלוטשת, ובחלקים מהאלבום הזה ההתלקחות אכן מגיעה והם מצליחים להיות פשוט סקסיים.
לפנייה לכתב/ת 
