שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כך תוציאו ספר (המאמץ שאחרי)
    קיבלתם תשובה חיובית מהוצאה לאור מה-שמם בע"מ. העורך או העורכת בדרך אליכם. רגע לפניכם כפולת הצבע בעיתון, כמה פרטים שרצוי להתעכב עליהם
    הפגישה החוזה העורך התסמונת 
    העיתונות זהו. נגמר 










    הפגישה

    השיחה הראשונה

    מטעם הוצאת מה-שמם בע"מ, מפעלי ספרות ישראלית, יגיעו עורך או עורכת. תתנהל שיחה מגומגמת: אתם בגלל ההתרגשות, הצד שכנגד בגלל תחושת הדז'ה וו. ייתכן כי כבר בשלב זה תוצא הרוח ממפרשיכם מפני שהצד שכנגד יאמר, "כן, אבל". סימן זיהוי להוצאה ממש לא רצינית: דרישה של הצד שכנגד שאתם תשלמו עבור הוצאת ספרכם. אומרים תודה ושלום ועוברים למה-שמם הבאים.

    בהוצאה רצינית, ה"אבל" עשוי להתייחס לכתב היד עצמו. כלומר, שנדרשת בו עריכה, אפילו מאסיבית. לפניכם עומד תהליך ארכני, לא קל, לפעמים לא נעים, שראשיתו ברצון או באי-רצון להודות שיצירת הפאר שלכם אינה כליל השלמות בעיני איש מקצוע. בואו נחשוב על זה ברצינות: האם באמת ייתכן כי אדם צעיר ולא מנוסה בכתיבה יוציא תחת ידו, ללא כל הכשרה מוקדמת, דבר שמתקרב ליצירת מופת? האם כתיבה איננה אלא תהליך ארוך ומייגע של למידה? האם עזרא פאונד לא מחק ל – ט.ס. אליוט יותר מ – 400 שורות מ"ארץ הישימון", הפואמה הכי ענקית של המאה העשרים, וזה עוד אחרי שאמר לו שמדובר ביצירה מופלאה? האם קפקא לא האמין כי כל מה שכתב שווה לפח?

    הצעה ידידותית נוספת, אפוא, היא להתמסר ברצון ובשמחת עשייה לעורך או עורכת שזכו באמונכם, לא חשוב למה, ולהתחיל להתייחס ליצירה שלכם כאל חומר גלם שצריך וגם כדאי לעבוד איתו, למרות תסמונת דוסטוייבסקי ולמרות שאין לכם כבר כוח לחכות עד שיוולד ספר. אבל אל תתנו להתמסרות להוביל אתכם לידי איש לפני שחתמתם, ביד רועדת, על ההסכם בין הוצאת מה-שמם, להלן "ההוצאה", לביניכם –להלן "הסופר". כן, כן, זה מה שיהיה כתוב שם.

    חזור למעלה
    החוזה

    לפני ואחרי

    לא תוציאו מהם את שיעורי התמלוגים אפילו בעינויים. סופרים לא אוהבים לדבר על זה. בשוק קיימים הסדרים שונים ומשונים, והם נעים ממקדמה בגובה אפס שקלים ועד למלגת קיום מכובדת – שתזכו לה אחרי הספר העשירי, אולי.

    גם בכמה מהוצאות הספרים הגדולות, בחלק מן המקרים, לא תקבלו אגורה אחת כמקדמה על חשבון התמלוגים. שיעורם של הללו ינוע בין 10 ל –12 אחוזים. אי בזה בכל משפחה יהודית מצוי עורך דין. לא יודעים לקרוא חוזה? גשו אליו, אבל המליצו בפניו לא לריב עם ההוצאה אלא להסביר לכם בדיוק במה מדובר.

    ברוב במקרים, שיעור התמלוגים הנמוך נובע מכך שההוצאה נוטלת על עצמה סיכון כספי מסויים בפרסום יצירה של סופר מתחיל. אם אתם חושבים שמדובר בעושק, וזה לא בסדר שתרוויחו עשרה אחוז בלבד ממכירות יצירתכם, וגם זה רק ברוטו, וגם זה מתייחס רק למכירות במחיר מלא, לא כולל שבוע הספר, שיווק לועדי עובדים וכיוצר באלה, ולא כולל מס הכנסה שבאמת ממש מתאכזר לסופרים – אתם ממש צודקים, אלא שהאלטרנטיבה היא הוצאה פרטית, ואז אין סטימצקי, אין ראיון ב"שבעה ימים", אין נחת לאמא. אנא, ולפחות למען אמא, שיקלו את האלטרנטיבות ברצינות.

    אם עורך הדין שלכם לא אמר לכם להתעקש על מדרג תמלוגים עולה ככל שהמכירות עולות, תפטרו אותו. לא ייתכן שתיוותרו עם עשרת האחוזים העלובים ברוטו גם אם הספר מוכר 10000 עותקים. כאן אפשר להתעקש, בעדינות, על אחוזים בודדים. יותר מ – 15 אחוז, והוצאת מה שמם מסכימה? התרחש לכם נס.

    עדיף להתרכז במה שאפשר להזיז במקום לנסות לשנות את העולם: אי שם בסעיף משנה י"ב לפרק ג' של החוזה מצויים כמה עניינים קרדינליים. כמו למשל, מה מעמדן של זכויות תרגום והאם הן שלכם או של ההוצאה, בידי מי מצויות זכויות העיבוד של היצירה למדיום אחר, ומה נדרש מכם כדי לסייע בקידום המכירות של הספר.

    חתמתם? מזל טוב. התאריך הסופי למסירת כתב היד המוגמר, הערוך והמאושר על ידיכם הוא סופי כמו כל תאריכי היעד של אהוד ברק, וכך גם ההתחייבות של מה-שמם להוציא לאור בתאריך מסויים מאד. כך שאפשר להתרווח, להתחיל לעבוד יחד עם העורך או העורכת, ולהתאמן בהמתנה מעצבנת.

    אורלי קסטל בלום למדה לקח קשה: "בדיעבד אני מבינה שעדיף לעבוד עם סוכן. זו השיטה הכי נכונה. מניסיון אישי שלי בכל פעם שהתחלתי לדבר על כסף, הייתי מתחשבת בצד השני, כך שבאמת, עדיף שאחותו של הסופר לעתיד תנהל לו את העסקים מאשר הוא בעצמו".

    איתמר בן כנען התחשל: "יש נטייה להנחית על סופרים מתחילים חוזה דרקוני ומשפיל, שהיום, אחרי שני ספרים ועוד שניים בדרך כבר לא יוכלו לעשות לי את זה יותר. בספר הראשון שלי בכלל לא חשבתי על הצד הכלכלי של הפרסום ועל המכירות, היום אני מבין שכן הייתי צריך לחשוב על זה. אבל אני חושב שסופרים מתחילים באמת לא מתייחסים לנקודה הזו כגורם משמעותי".

    יהודית קציר מציעה לסופרים נחשקים לעשות חושבים: "אם אתה מחוזר אז ברור שצריך לנצל את זה. כדאי בכל מקרה להתייעץ עם עורך-דין או סופר שכבר עבר את הדרך הזו. הבעיה היא שהרבה פעמים מנצלים את העובדה שאתה טירון ונורא רוצה לפרסם".

    חזור למעלה
    העורך

    מה בעצם קורה בעריכה?

    בערך מה שקורה בטיפול פסיכולוגי, למעט העובדה המשמחת שלא משלמים על זה. כלומר, איש אינו יודע. היחסים הנרקמים בין עורכים ליוצרים נעים ממקרה יהודית קציר ועד לטריקות טלפון הדדיות. יכול להיות שיהיה נפלא, ושמצאתם בני שיח נהדרים על ספרות בכלל ועל יצירתכם במיוחד. יכול להיות שהצמידו לכם טכנאית-ספרות שתתקן רק פסיקים ותתעלם בחן מאי סבירות קיצונית בעלילה. במקרה נדיר תיפלו על עורך או עורכת דגולים, ואת מספרם של אלה בארצנו אפשר למנות על אצבעות הידיים ועוד יישאר עודף.

    במיטבו, תהליך העריכה הוא דיאלוג פורה בין יוצר לבין איש מקצוע שתפקידו להיטיב עם היצירה או לפחות להציל את היוצר מנפילה למהמורות עמוקות. בדיאלוג הזה, יוצר לומד ומתבגר ויוצא נשכר, ועורך נטול כוחניות שמח בשמחתו. כיוון שיצירות ביכורים נכתבות לרוב בדם הלב ומתוך מעמקיה של נפש רוטטת, הדיאלוג עשוי – או עלול, תלוי באוריינטציה של בעלי הדבר – לעבור לפסים טיפוליים. סיפורים על יחסי תלות בין עורכים לבין יוצרים גם הם שמורים במערכת, אלא שהמערכת איננה מאמינה בביבליותרפיה. טקסט זה טקסט, נפש זה נפש, ובשני העולמות הללו צריכים לפעול בעלי מקצועות שונים. רצוי, אם כן, לא להעיר את העורך או העורכת משנתם באישון ליל בשל חרדה לגורלו הלא-סביר של הגיבור בפרק 24. גם האם הגיבור הוא בן דמותו של היוצר, רק קצת יותר גבוה, בלונדיני ועשיר.

    חזור למעלה
    התסמונת

    יש קונטרסים, והם לא מהפכנים בניקרגואה

    חתמנו, ערכנו, שינינו, קיצרנו, הארכנו, התלבטנו, הגהנו, בחרנו ציור לעטיפה, נמנענו מן השימוש האינפלציוני ברפרודוקציות של ציירים מתים, אישרנו את הכיתוב על גבי כריכת הספר וגם מסרנו ביוגרפיה מקוצרת, שתיים-שלוש שורות, ואפילו הצטלמנו לכריכה האחורית. שלב הקונטרסים – חתיכות ספר לא כרוך – הוא השלב בו מפתחים תסמונת-טרם ספר, או באנגלית: PBS, קיצור של PRE BOOK SYNDROME. כו-לם לוקים בזה, החל ב –ס. יזהר וכלה בשירי צוק. כל הזכויות על המצאת השם הקולע לשלל סימפטומים פסיכו-פיזיים מוזרים שמורות לעירית לינור. חרדות, דיכי, אופוריה, שלשולים, פריחות –הכל יכול לקרות. הימים בטרם לידתו של ספר קשים המה, וקשים במיוחד למי שלא התנסה. מי שכן התנסה אינו חסין מפני הסימפטומים, אלא רק יודע שהם יגיעו ואין מה לעשות. בתי המרקחת מוכרים שלל מרגיענים טבעוניים, וזה הזמן להיעזר בחברים, בארנב, בנסיון שצברתם בחיים או בקורס קדרות. עוברים את זה.

    איתמר בן כנען, קורבן תסמונת, מודה ומתוודה: "מי שלא רוצה את ההתרגשות, שלא יכתוב ספרים. לפני שיוצא לי ספר, אני צורך יותר סמים מהממוצע שלי, שותה הרבה אלכוהול וכאלה. בספר הקודם שלי חליתי בדכאון קליני לחלוטין, רזיתי 22 קילו בחודש וחצי, לא יצאתי מהמיטה חודשים, התחלתי טיפולים וזה היה תהליך שנמשך המון זמן. אומרים שזה כואב כמו ילד, אני חושב שזה גם טפיל כמו ילד, הוא יושב בארון הספרים בראש ועושה לך את המוות. עכשיו אני יודע מה מצפה לי אז אני סופג את זה ברוך, אבל לא נראה לי שאי פעם זה יהיה אחרת".

    גם יהודית קציר מכירה את התופעה, ומן העבר הספרותי היא מעלה באוב את וירג'יניה וולף: ""הפרדוקס הוא שאתה סובל מזה נורא כשזה מתרחש, וכשזה נגמר אתה סובל לא פחות. וירג'יניה וולף היתה מתאשפזת ברגע שהספר היה יוצא מהידיים שלה ומגיע לדפוס ופותרת לעצמה את הבעיה. זה לא פרפרים בבטן, זו מערבולת שסוחפת אותך". והמערכת מבקשת להבהיר, כי עדיף לגדל ארנב, אפילו דמיוני, ולא להתאשפז. גם אם אשפוז יתרום ליחסי הציבור, כפי שתראו בהמשך.

    חזור למעלה
    העיתונות

    העיתון והחיים

    במקרה הטוב והנדיר, יחצ"ן של הוצאת מה-שמם יתקשר אליכם בהתרגשות ויבשר כי עורך מוסף שבת באחד העיתונים מעוניין בכם. כלומר, בסיפור חייכם הטרגי או המזעזע. למוספי השבת אין עניין אמיתי לדון לעומק במעמדה של יצירת ביכורים ובאיכותיה. מצד שני, לפעמים עדיין אפשר למכור מהדורה שלמה של הספר שלכם באמצעות סיפור עיתונאי אנושי נוגע ללב. מצד שלישי, זה אומר שכתבים מנוסים מכם וכאלה שאינם לוקים ב - PBS יתיישבו לכם על הווריד וימצצו כל מה שיש שם. מומלץ להתייעץ בכובד ראש עם יחצ"ני ההוצאה, מה אפשר וצריך לספר ומה לא. לא מומלץ להמציא ביוגרפיה בסדר גודל של "השרוף". מומלץ לגרור חבר עיתונאי לשיחת סימולציה שבה תחוו את עומק הביבים ואת שיאי ההתעלות שאפשר להפיק מחוויית הראיון העיתונאי, אבל, וכאן יש להיזהר במיוחד: אין לכם שליטה על מה שייצא בסופו של דבר לעיתונות. אתם תרבו לדבר על היצירה, הכתב יקליד את הפרטים היותר עסיסיים מהתכתשויותיכם בגן הילדים. כתבתם סיפור נוגע ללב של בן הדור השלישי לשואה, ובעיתון תמצאו כותרת כמו: "אני מאמין באקסטזי". אין רחמים בעולם האמיתי. מוספי העיתונים לא אמורים לתווך בין יצירות לבין קוראיהן. הם אמורים למכור עיתונים. אם אין לכם סיפור מדליק, מחריד, יוצא דופן במיוחד, אין לכם כמעט סיכוי, אפילו בעונת המלפפונים, למצוא את שמכם מרוח על שער המוסף. לעומת זאת, אם יש לכם סיפור מדליק, מחריד או יוצא דופן, קחו בחשבון שהקופאית בסופר תזהה אתכם, שאמא עלולה לנתק את יחסיה אתכם, וקשה מכל: שכו-לם יזכרו לכם את הסיפור האישי אבל לא את הספר. בדיקה שעשינו במערכת כש"רדיקלים חופשיים" של אורלי קסטל בלום יצא לאור וגם קיבל כמה עמודים נאים במוסף "שבעה ימים" העלתה כי מתוך 14 עיתונאים רציניים שקראו את הכתבה, רק שניים זכרו מה שם הספר, ואילו כולם זכרו היטב את פרטי סיפור הגירושים של קסטל-בלום והאקס שלה.

    אז מה יש לקסטל בלום לומר על חושפנות ותקשורת? "בראיונות עיתונאיים כמו במרשמים של תרופות - להשתמש לפי הצורך. אל תזרקו הכל, תשאירו תחמושת, אל תיפתחו יותר מדי ותיזהרו מעיתונאים".

    קציר מסכימה: "למרות שאני כבר למעלה מעשר שנים בתחום, אני מופתעת בכל פעם מחדש. פעם לא היית צריך למכור את הסבתא שלך כזונה בשביל שהספר שלך יזכה לכתבה במוסף, אבל היום, אם אין לך סיפור מאחורי הספר, זה פשוט לא יקרה. לצערי, הסיכוי של סופר מתחיל להשיג כתבה ב'7 ימים' או ב'סופשבוע' הוא מאד קטן. צריך לקרות לך משהו נדיר כמו ניסיונות התאבדות או אשפוז בבית-חולים פסיכיאטרי ואת הדברים האלה אתה צריך להיות מוכן לחשוף בשביל כתבה. לרוב מה שקורה זה שאתה מנהל שיחת רקע של ארבע שעות עם עיתונאי, כששלוש וחצי שעות מתוכן אתה שופך את הקישקעס הנפשיים והספרותיים שלך ועשר דקות אתה מחלק פרס רכילות זוטרה שאותו אתה צריך לשלם ובסופו של דבר זה מה שהופך לכותרת הראשית. אני מייעצת לבוא מוכנים לראיונות האלה, אם יש צורך לכתוב לעצמך את כל הנקודות עליהם אתה מוכן לדבר ולחשוב היטב איזו ליטרת בשר אתה מוכן להקריב לטובת העניין. אם אין לך סיפור טוב, תמציא. זו העצה שלי ותסלחו לי על הציניות".

    חזור למעלה
    זהו. נגמר

    אנחנו בחלון הראווה

    בסטימצקי ידרשו מהוצאת מה-שמם חמישה אחוזים נוספים ממחיר הספר כדי להציגו ב"קו קופות", שזה איפה שרואים אותו הכי טוב. הוא ישכב שם שבוע-שבועיים. בזמן הזה, כל מבקרי הספרות, עורכי תוכניות התרבות והמון אנשים שמעולם לא היכרתם יקבלו את הספר לעיון, כדי שיתעניינו בכם. פתחו עור של פיל. בלי זה אי אפשר לעמוד בהתלהמות ביקורתית ובחום של מצלמות הטלוויזיה, אם תגיעו לשם. מצד שני, אתם בהחלט מוזמנים להציץ בכל חלון ראווה של כל סטימצקי. אתם שם. נוכחותכם תהייה מופלאה וקצרת מועד. אורך חיי המדף של ספר ישראלי הולך ומתקצר בהתמדה. תוך חודשיים שלושה כבר תאופסנו במחסנים חשוכים ומאובקים.

    למערכת אין מתכון ליצירת רב מכר. ברור לנו לגמרי כי בשנים האחרונות הסיפורת העברית מתברכת בהמון סיפורי בחור-פוגש בחורה, כולל הרבה סקס, רצוי גם אוראלי. אבל אפשר גם בחור-פוגש-בחור, בחורה-פוגשת-פרוזאק, וסוכן-פוגש-מתנקש. המערכת מבקשת לסיים בהתנצלות כנה בפני עירית לינור. מאז "שירת הסירנה" אנחנו חייבים לה. הפסדנו בהתערבות. חשבנו שיימכרו מקסימום 5000 עותקים, ובסוף נמכרו הרבה יותר מחמישים אלף. בהצלחה, וברוך בואכם למדפי הספרות העברית המתחדשת.

    (קישור לחלק 1 של הכתבה - תחת "כתבות נוספות" מימין למעלה או מהומפייג' תרבות ynet)

    סייעה בהכנת הכתבה: מרב יודילוביץ'

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קפקא. שווה לפח
    צילום: איציק בירן
    עירית לינור. התנצלות כנה
    צילום: איציק בירן
    מוטי קקון
    דויד גרוסמן. יכול להעסיק
    מוטי קקון
    רלי אברהמי
    השרוף. זהו, שאתם לא
    רלי אברהמי
    7 לילות
    מומלצים