שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מסע בשניים

    אהרון אפלפד מפרסם ספר חדש על בתי קפה ירושלמים, עם ציורים של בנו מאיר. ראיון

    את כל ספריו כותב אהרון אפלפלד בבתי קפה. בשמונה השנים האחרונות הוא עושה זאת בבית טיכו, מעונם לשעבר של רופא העיניים המיתולוגי ואישתו הציירת, לשם נדד לאחר שבמשכנו הקודם החלו הבעלים להשמיע מוסיקה. "רמקול זה האויב שלי", הוא אומר. כל בתי הקפה הירושלמים שלו הן פינות אירופיות, מרוחקות בזמן, איים של זרות ישראלית, שיושביהם לא חדלו להיות מהגרים.
    בכל פעם שהוא עוקר עם בלוק הכתיבה לבית קפה חדש, הוא בוחן במשך כמה חודשים היכן הוא מרגיש נוח יותר. עובר משולחן אחד למשנהו, מחליף זווית ופינה, עד שמוצא את מקומו. "אני מחפש מקום שארגיש בו רואה אבל אינו נראה, שהחלק הפנימי והיד יהיו מחוברים".
    אפלפלד, 69, מגיע באוטובוס מייד עם פתיחת בית הקפה. "כתיבה דורשת התכוונות, וטקסיות קטנה עוזרת לכך. המועד הקבוע, הנסיעה, הטיפוס במעלה הרחוב, קבלת הפנים של המלצריות, השולחן שמחכה לי ליד הקיר". כדי להגן על מקומו מפני זר, מניחות עליו המצריות שלט 'שמור', וכדי להבטיח שכתיבתו לא תופרע, מונח שלט דומה גם על השולחן הסמוך.
    בעבר, דלק הכתיבה שלו היו קפה, סיגריות ואלכוהול. היום הוא מסתפק בכוס זכוכית גבוהה של תה עם הרבה נענע. לפעמים, לכבוד ארוחת הבוקר ,הוא מסלק הצידה את בלוק הכתיבה. הוא בררן בכל הנוגע לבתי הקפה שלו, אבל הבלוק שבו הוא משתמש הוא פשוט, וגם העט חסר ייחוד. "אני כותב בצבע שחור, כדי להבחין בתיקונים, שהם תמיד בכחול".
    אם הוא יוצא אחרי שש שעות ועל הבלוק כתובות כמאה וחמישים מילים, הוא מאושר. "לפעמים המשפט כבר בשל בתוכי, ולפעמים היד יודעת יותר מהראש שלי". כשהוא חוזר הביתה, הוא שב וקורא את שכתב, מתקן ומגיה ואינו ממהר להתיישב מול ה'רמינגטון' בת החמישים שנה, שרכש משכר עבודתו הראשונה כפועל בסלילת 'דרך בורמה'. "המעבר על הדף המודפס הוא חריף, סופי כל כך, ואם אני מרגיש שהדברים עוד אינם ראויים, אני מחכה. לאט לאט הדף נראה משורבט בתיקונים עד שקל לפענח אותו. בכתיבה יש יסוד מאגי, ואני נאמן למכונת הכתיבה הנצחית שלי".
    משגמר לכתוב, הוא טומן את כתב היד, כמו יינן מיומן, למספר שנים במרתף. האותיות צריכות לשוחח בינן לבין עצמן. לערוך הכרה. להרגיש אם הן מקבלות את הקרבה שכפיתי עליהן. בפסק הזמן הזה אני מקבל קצת יחס ניטראלי לדברים שכתבתי. לפעמים אני שולף כתב יד כזה ואומר 'מה זה? למה כתבתי את זה? איזו משמעות יש לזה?' ומנסה לשכתב, ולא תמיד מצליח".
    וכך שלף באחרונה ממרתפו בקבוק יין משובח, שטמן לפני שלוש שנים: 'עוד היום גדול', הרואה אור השבוע בשיתוף פעולה מו"לי של הוצאת הבית שלו, כתר, עם יד בן צבי. "זהו ספר וידויי. אנשים מתייחסים אלי כאל מי שבתשעים ושמונה אחוזים שייך לאירופה. אבל מגיל 14 אני פה. כששאלתי את עצמי איפה הייתי בחמישים וחמש שנותיי בארץ, התברר לי שאת שעותיי הרבות והיפות ביותר אני עושה בבתי קפה". אבל אין זה אלבום מחווה לבתי הקפה של ירושלים שנפחו את נשמתם, אלא גם לאנשים שאינם: הזז, עגנון, לייב רוכמן ודמויות אלמוניות שספג והנציח בספריו. חלק בלתי נפרד מהספר הם ציוריו של בנו מאיר, שאליו נגיע בהמשך.

    מולדתי היא ארץ המהגרים

    המשיכה של אפלפלד לבתי קפה ראשיתה בעיר הולדתו צ'רנוביץ, כשהלך לבקר את אביו, שהיה שחקן שחמט ידוע. כאשר הוא מתאר את התפריט: עוגות גבינה, תות בשמנת, המתיקות מתגלגלת על שפתיו. לפני שלוש שנים שב לשם ונוכח שהקומוניזם לא הותיר זכר לכל הפאר ההוא, ובית הקפה הפך למחסן. כשהיה בן 8 נרצחה אימו וזמן מה אחר כך הופרד מאביו. "בגיל צעיר איבדתי את הורי, את הבית, את אירופה, ומאז אני צריך להקיף את עצמי ב'דוגמאות' משם, ואני מוצא אותן בבתי הקפה. פעם נכנסה אישה והייתה דומה לאמי".
    בימיו כסטודנט, בראשית שנות החמישים, היה נמלט מחדרו הצר והאפלולי אל קפה 'פטר' במושבה הגרמנית, מעוזם של מהגרי האימפריה האוסטרו-הונגרית, שהיה לו לבית. שם קרא, התכונן לבחינות ועשה ניסיונות נפל לכתוב על חייו בארץ. בית הקפה ששולחנותיו, כיסאותיו, מאכליו, אורחיו, שפת הדיבור ונימתו, הגינונים והלבוש שלו, הזכירו לו את הבית ועיצבו את זהותו כסופר הסאגה הגדולה של העם היהודי. "ב'פטר' ויתרתי אחת ולתמיד על החלום להיות מה שאיני יכול להיות. להשתייך אל מה שאיני יכול להשתייך. מולדתי היא ,בסופו של דבר, לא ארץ המהפכה העברית אלא ארץ המהגרים. הבנתי כל מה שנאמר בשולחנות שמסביב. לא רק את המילים אלא גם את הרמיזות והשתיקות. באי בית הקפה גרמו לי להרגיש שמהותי מתגלמת בהם, עקורים מארץ הולדתם ואבודים במולדת. כדי להתגבר על אובדנם הם יושבים יחד ומעלים באוב את האנשים, הבית, העיר, הנוף שאבד".
    הוא בא לבתי הקפה לא רק להטמיע בעצמו את המראות שרחקו, אלא גם כדי להתבונן בשפת גופם של אנשים, להאזין לשיחותיהם, להבחין מתי השיחה קולחת ומתי משתתקת. בתחילה היה עבורו בית הקפה מקום מקלט, אחר כך נקודת תצפית וכיום פינת הריכוז. "השקט בספרייה אוטם את מחשבותיי. בבית אני חש קלסטרופוביה ואיני מסוגל להתרכז. אני שוקע בהרהורים, שומע מוסיקה, ובסוף יושב בכורסה וקורא ספר. בבית קפה יש איזה דופק של חיים וזרימה פעלתנית שממריצים אותי. עגנון לא הבין איך אני מסוגל לכתוב בהמולה של בית קפה, שלא יכולה לשרות בו רוח הקודש. הוא הקפיד על השקט, ובביתו נזהרו שלא להפריע לו. אני מעולם לא עשיתי מהכתיבה שלי פולחן, ודיבורי אנשים לא מפריעים לי".
    אחרי שנים באותה פינה, הוא עובר לבית קפה אחר. "העין מתעייפת מאותם מראות, והצלילים נשמעים עמומים. בכל קפה שנדדתי אליו, תמיד גיליתי איזה חלק אבוד שלי". ידיד קרוב העיר לו שהוא מחליף בתי קפה כמו שהחליף מקומות מחבוא בזמן המלחמה. הוא כותב דברים כואבים, אך שמחת החיים בבית הקפה אינה מפריעה או מתנגשת, אלא חיונית מאוד. "קשה יותר לעמוד בדברים האלה כשאתה בגפך. אני אוהב להיות במקום שבו אני מחובר אל העולם. יושבי בית הקפה השקועים בעולמם, הרהיטים, החלון, כולם שותפים לשיח שלי עם עצמי, וגורמים לי להרגיש שאיני לבד".
    הטיול, לאחר שעות ממושכות של ישיבה, הוא חלק בלתי נפרד מהכתיבה בבית הקפה. מאה שערים והשכונות המקיפות אותה הן יעד חביב עליו. "רק כשאני משוטט שוב ושוב במקום מוכר לי היטב, אני מבחין בשינויים שבו. במהלך טיול כזה אני מוצא מילה שהתחמקה ממני כשישבתי בבית הקפה, או מסיר מכשול שחסם את עלילת הסיפור".

    אחד כותב, שני מצייר

    הבן מאיר, 35, אייר עוד בהיותו בן 13 את הנובלה של אביו, 'באדנהיים, עיר נופש'. גם כמה מעטיפות תרגומי ספריו של אפלפלד לאנגלית צוירו על ידיו. מאיר למד ציור בלונדון, והוא בעל תואר מוסמך מהאקדמיה המלכותית. מגיל צעיר הוא הקורא הראשון שאביו חושף לפניו את כתב היד ומקשיב להערותיו. הספר החדש הוא פרי מערכת היחסים הקרובה שלהם.
    מאיר אפלפלד גר בירושלים ומצייר את נופי שנותיו הראשונות של אביו: רחביה, המושבה הגרמנית, הם עוברים בקווים מקבילים, ומה שהאחד כותב – השני מצייר. שניהם מתמודדים עם שאלות של זיכרון ודימיון. "אני לא מצייר את ירושלים המונומנטלית אלא את הפינות הצנועות: פינת רחוב, עץ, חלון, גג. בית מבחינתי הוא יצור אנושי", אומר מאיר. "אני רושם ברחוב בפחם, חוזר לסטודיו ומתחיל לצייר. אני עובד מהזיכרון, שמטבעו הוא חלש וצריך להשלים אותו, וכאן נכנס הדמיון לתמונה. רק הדמיון נותן לי את תחושת הצבע והאור. כמו שאבא אינו כותב את ההיסטוריה של יהדות צ'רנוביץ, והזיכרון שלו בעצם מחוק, כך גם ציור שלי שנקרא 'רחוב הגדוד העברי', אינו הנצחה של מקום ריאלי. מאחר שאיני עומד עם כן הציור מול הטבע, מתאפשר לציירם שאני אוהב לקום לתחייה ולדבר אלי דרך משיכות המכחול".
    הוא מעיד שציוריו מושפעים ממוסיקאליות הכתיבה של אביו, ושממנו למד להקריב את הפרטים למען אחידות הכללי. "אני יוצא מהכללי אל הפרטי ולא להפך. למדתי מאבא את סוד הצמצום והחיסכון, את החשיבות שבברירת הפרטים ושעודף הוא מכשלה. פרט צריך לתאר ולא להסביר. כמו שאין נוסטלגיה בכתיבה של אבא, כך גם אני לא מתרפק בסנטימנטליות על שמורות הטבע האירופיות של ירושלים".
    ירושלים שלהם אכן דומה. לא ההיסטורית, הדרמטית טעונת הרגשות העזים, אלא פינות חיים פשוטות, שמזמינות להתבונן בהן ולהקשיב להן. 'עוד היום גדול' קרא אפלפלד לספרם החדש, מתוך תחושה שבגיל 70 הוא עדיין בהתחלה. "עוד לא כתבתי על ירושלים, והיא תתפרש על פני שישה רומאנים. היא המקום שאני הולך ומתקרב אליו בכתיבתי. אבל היא תמיד תהיה צבועה בצבע אחר".
    מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים