בחירה בכי רע

לכאורה, מה איכפת לי אם יישב גדי סוקניק לצד מיקי חיימוביץ' באולפן האולטרה-וירטואלי של חדשות ערוץ 2, כל ערב בשמונה, ואושרת קוטלר תנהל בכל חמש אחה"צ את ה"ערב חדש" של הערוץ ("שלום אושרת")? הרי מקסימום בזיפזופ קצר אני עובר לאופציה של ערוץ אחד, או בכלל פותח ונשאר בערוץ הראשון. אבל אי אפשר להתחמק, בהקשר להתפתחות זו ולתמונת המצב הלאומי העכשווי, מדיון במדיניות ההחלטות וחלוקת התפקידים במערכת החדשות של ערוץ 2, שנגזרת כנראה, בשנה-שנתיים האחרונות, ממדיניות הערוץ המסחרי כולו.
אני משער שלמנכ"ל חברת החדשות, שלום קיטל, עתונאי ועורך מצויין, אין הרבה ברירות מול לחצי הזכייניות שמעליו, לפישוט המסרים, מחיקת מרכיב התחקיר מהחדשות, היעדר האמירה האישית, הרפרוף המהיר על ה"חשוב" וההתרכזות ב"מעניין". האם הוא לא רואה את חלקו של הוויתור השולי-לכאורה הזה בתמונה הכללית המקדירה? האם הוא מנסה להילחם במגמה, בגיזרתו, או מסתפק בלרצות את ראשי הערוץ, שלהם חשבונות פוליטיים וכלכליים משלהם?

למרות הלחצים

צריך כנראה להיות, לפחות, נשיא בית המשפט העליון, כדי להלחם במגמה המפחידה של עיקור הביקורת והקהיית הלקחים. אביגדור ליברמן, היום שר קיצוני בממשלת האחדות ומי שהחל ביוזמה להקמת המוסד האנטי-דמוקרטי של בית הדין לחוקה, הוא שהניף אצבע מאיימת, כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, על הנהלת רשות השידור, כשנחשפה פרשת בראון-חברון. לו ולשאר תומכי ריסון הביקורת הציבורית (בתקשורת), החקירה (במשטרה), התביעה (היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות) והשיפוט (בית המשפט העליון), יש כנראה מה להסתיר - והתקופה הזאת של "שקט, יורים!" ו"כוחנו באחדותנו", מסייעת להם למסמס את איימת האמת לאמיתה.
דווקא ערוץ 1, הממלכתי, הארכאי והפאתטי, נרתע פחות מהאיומים של תלך-בתלם-או-תצא-בחוץ. למרות הלחצים בשם "הקונצנזוס של הרוב", עדיין נשמעים בשידורי החדשות של הערוץ גם קולות אחראיים, ביקורתיים - "חתרניים", בוודאי, בעיני נותני הטון שלעיל. על כך מגיע שבח לרפיק חלבי, מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1, ולמנכ"לו אורי פורת, ימני בנשמה, שמשחרר לאנשיו את החבל, בגישה דמוקרטית (מה שלא עשה לעצמו בעניין יישום מסקנות הביקורת החריפה עליו). ואולי זה מין איזון, כי חדשות קול ישראל, שאף הן בסמכותו, מאד "מאוזנות"-מטעם. כאן הדמות המייצגת את הדמוקרטיה המונחית והמונחתת היא המנהל אמנון נדב, שתמיד ידע לאזן את עצמו ואת המוסד שבהנהלתו, לפי וויברציות הכוח והכעס של כל שלטון מתחלף. גם הוא היה צריך ללכת מזמן הביתה.

קלישאות לעוסות

והנה, למרות שאימת הליברמנים והמתנחלים, הרבובדיה והביבי'ס (נתניהו ויגאל) אינה אמורה, לכאורה, להשפיע על שיקוליהם העתונאיים, מצפונם ואחריותם של הקובעים בעסקי החדשות והאקטואליה של ערוץ 2, בכל זאת התוצרים הסופיים שלהם (חדשות שמונה) הרבה יותר מתונים, רב-משמעיים, חד-רובדיים, "אובייקטיביים" ורכים. תהרגו אותי אם אני יודע למה. שהרי קיטל יכול לשכנע את ראשי הערוץ בסיכויי הרייטינג הגבוה של עיסוק בחדשות חמות ובעושי החדשות, דרך הפריזמה החוקרת, המפרשת, הנוקבת, האמיצה והנתונה-במחלוקת. החדשות, גם לעומק, בחשיפת הנסתר, הסיבות והמסובבים, הן באמת עסק משתלם. אבל חדשות ערוץ 2, שלא כבימי מייסדן, אלון שליו וסגנו-דאז קיטל, הן קלישאות לעוסות, בייחוד בימים קשים אלה.
המגמה הזאת גורפת: קודם בחרו דן שילון, רפי רשף ואמנון לוי, במסלול אובדני, שבו אנשי חדשות טובים השתכרו מתהילתם וחיפשו "ביטוי אישי" בתוכניות-בידור קלוקלות. אחר נזרק גבי גזית לצינוק שידורי הבוקר, אילנה דיין נדרשה בתוכניתה לנושאים חנטרישיים, וכשגוייסה לחדשות-פריים, איבדה אמינות, בשל תוקפנות-יתר (ברק), או אמפאתיה מוגזמת (דרעי). נסים משעל מיסחר מכבר את התוקף, הידע והתבונה שלו, מנגן על מיתר פרובקטיבי אחד ומעצבן (ונזהר מלעצבן את בעלי השררה והשרירים העכשוויים, שהתייחסותם לביקורת כבר צויינה למעלה).

מינויים רעים

כל זה מביא למינויים החדשים בחדשות 2. מינויים רעים. גדי סוקניק, שהיה כתב פוליטי טוב ברדיו ובטלוויזיה, הפך את "חמש עם" למישדר רדוד, הבורח מעיסוק נכון בחומרים ההכרחיים, לעבר תרבות ההערצה של מכבי תל-אביב (שם זמני). סוקניק, מחייך ומפרגן, נראה תמיד כמי שמדבר אל האייטם הנוכחי, אך ראשו כבר באייטם הבא. הוא , לטעמי, לא מעניין, נעדר כריזמה ואמינות, נראה כחף מדעה אישית (ולמען האמת, למי איכפת מה הוא חושב?) ואין בו כל איום נכון כלפי השררה. זו בחירה מוטעית להושיבו בכסאו של יעקב איילון (שהיה כריזמתי, סמכותי, אמין ומעניין, ולמרות שלא ידעת מה הוא חושב על נושאים שהעביר, נדמה לי שהסתקרנת לדעת). איילון היה האלטר-אגו, אולי, של מיקי חיימוביץ הנחמדה והאנושית. סוקניק, נדמה לי, יהיה העתק גברי סינתטי שלה. אני יודע שלקיטל אין הרבה אופציות – אבל עודד בן-עמי, גבי גזית, רוני דניאל או רפי רשף (כן, כן), היו יכולים להיות בחירה טובה יותר.
אושרת קוטלר נראית לי תמיד, כמי שמשתדלת מאד להיראות ולהישמע כבעלת ידע, דעה, נסיון ואחריות, אך נשארת בגדר שואו-אוף חיצוני, חף מעומק ומאיכפתיות אמיתיים. היא לא תהיה גרועה אולי מסוקניק, בכסאו – אבל כדאי היה לקיטל להמר על חדשות בחדשות: אולי דנה וייס או יונית לוי (רק לא רינה מצליח, סוקניק ממין נקבה, למען השם, או ציונאנוס המרתיע). אפילו חיים הכט, טיפה מרוסן, יכול להפתיע שם.

למה הם לא נלחמים?

אבל מה זה יעזור? עם המינויים החדשים, לא נראה שבחדשות ערוץ 2 ובין זכייניות הערוץ המסחרי מנסים להתמודד ברצינות עם ירידת הרייטינג בכלל, ועם ירידתו המשמעותית במשדרי החדשות והאקטואליה. בינתיים, אין להם תשובה לתחרות הצפויה מערוץ החדשות ומהערוץ המסחרי החדש, ולהתמודדות הקיימת והקשה עם "שבע וחצי", "מבט" ו"יומן". בינתיים, חיים יבין, יעל שטרנהל, גלעד עדין, אמנון אברמוביץ וגאולה אבן (תחייכי קצת, גאולה), מביסים את סוקניק, עמנואל רוזן, דן שילון המחוק ואהרון ברנע. They try harder. תהרגו אותי אם אני יודע למה ערוץ 2 לא נותן "פייט בק". אולי חששם של הזכייניות מהפוליטיקאים מהירי החימה בימין ובדת, גדול מחששם מנפילה מסחרית.