אבא ירוק

* בעקבות פירסום סיפורי הספורט נשלחו עשרות סיפורי קוראים ל-ynet. הסיפור של מתי סין-קרונה הוא אחד מהם.

אבא שלי נולד ברומניה בעיירה היהודית בוטושאן, הבן החמישי במשפחה בת שישה ילדים. את ילדותו ברומניה בילה לרוב במגרש הכדורגל שבו שיחקה מכבי בוטושאן, אחת הקבוצות הטובות בליגה החמישית ברומניה. בקבוצה שיחקו אז עשרה יהודים ונוצרי אחד. מספר האוהדים של הקבוצה היה גבוה רק במעט ממספר הנוצרים בקבוצה, אחד מהם היה אבא שלי. כל זאת עד לעליה לארץ בגיל 13. הנער הצנום והגלותי הגשים חלום, לעלות לארץ ישראל. החלום על הריחות של הארץ - השמש, הזבת, החלב והדבש, התפוגג מול מציאות של מעברות פח בעתלית. הכדורגל שבו הוא שיחק היה עשוי מסמרטוטים, ואת המגרש הוא סירטט בין הצריפים. אבל המשחקים, המשחקים היו בינלאומיים - הרומנים נגד המרוקאים, האיראנים נגד העיראקים, הפולנים נגד התוניסאים. השפה היתה כדורגל. מישהו הביא כדור וכולם היו רצים, ככה, פשוט, בלי מילים, אבל עם מכות. הרבה מכות.
מדי פעם היו באים אנשי עליית הנוער ללמד את הילדים עברית ולהרביץ בהם ציונות. אבא שלי היה מסתכל בעיניים כלות בצעירים היפים, השזופים, החסונים, דוברי העברית. הוא כל כך רצה להיות כמוהם, להראות כמוהם ולדבר עברית כמוהם, הוא היה מביט בסקרנות בכל תנועה שעשו ומקשיב לכל מילה שאמרו.
יום אחד באו אנשי עליית הנוער עם כדור אמיתי מעור. אבא שלי מיד התחיל לרוץ לקראתם, מוביל את יתר הילדים.
- "פוטבול?", שאל הנער מרומניה.
- "כדורגל" ענה הבחור.
- "כדור...כדורגול?"
- "לא, לא כדורגול, כדור-רגל, תחזור אחרי כדור-רגל".
- "כדור-רגל, כדור-רגל" שינן לעצמו אבא.
- "את מי אתה אוהד?", שאל העלם.
- "אוהל? מה זה אוהל?", שאל אבא בעברית עילגת.
- "או-הד את מי אתה או-הד?" ניסה הבחור להסביר לאט והוסיף: "אני אוהד את מכבי חיפה ואתה?"
- "מכבי! מכבי!" השיב אבא בהתלהבות. זו היתה המילה היחידה שהוא הבין "אני מכבי גם, מכבי בוטושאן".
- "מעכשיו אתה מכבי חיפה לא מכבי בוטושאן", ענה העלם וליטף בחיבה את ראשו של אבי.
- "מכבי חיפה, אני מכבי חיפה" ענה לו אבא בהתלהבות.
כנראה שזו הייתה הפעם הראשונה שאבא הרגיש תחושת שייכות. הייתה לו קבוצת כדורגל חדשה בישראל, המדינה שהוא חלם עליה, היתה בן רגע גם שלו. הפעם הראשונה שאבא הרגיש ישראלי הייתה כשהוא נפגש לראשונה עם השפה הכי אוניברסלית, הכדורגל.
עם הזמן אבא נהיה ישראלי בכל רמ"ח איבריו. נולדו לו שלושה ילדים. אחי הגדול, שהוא גם הכשלון של אבא, פשוט לא מתעניין בספורט. כל המאמצים של אבי ירדו לטמיון, הבן אדם פשוט לא יודע מה זה פנדל. מעדיף לקרוא "ממון" לפני מוסף הספורט. מאחותי, אבא כבר לא ציפה. הוא אפילו לא ניסה לתת לה להריח ריח של יציע.
שלוש שנים אחרי אחותי אני הגעתי. אבא היה במשחק כדורגל כשאמא כרעה ללדת. כשאחי ואחותי הגיחו לאוויר העולם, הוא הגיע לבית החולים היישר מהמילואים, עם מדים ירוקים וזיעה מהקרב. כשאני בצבצתי, הוא הגיע עם צעיף ירוק וזיעה מהמגרש. ברבות הימים הוא יספר שנולדתי בדיוק בדקה שאדלר הבקיע את גול הניצחון נגד שעריים במשחק גורלי במחזורים האחרונים בליגה הארצית (כמה רומנטי). יותר מאוחר אני אברר וייצא שנולדתי בדיוק ברגע הכי לא רומנטי: במחצית, כשאבא הלך לקנות גרעינים או להטיל את מימיו. אבל מה זה משנה, בתור הבן המועדף אבא קנה לי צעיף, לימד אותי מה זו קרן, מה זה אופסייד, מי נגד מי, איך קוראים את הטבלה וכמה עולים גרעינים ביציע. נדבקתי.
עשרות שנים בילה אבא במגרשי הכדורגל. במעמדים חשובים יותר וחשובים פחות, בגשם, בשרב ,במשחקי בית, משחקי חוץ, משחקי רדיוס עם קהל ובלי קהל. היום הוא יושב מול הטלוויזיה, כשמתבגרים, מרגישים קצת לא נוח ביציע. הרי אין כמעט אנשים מהדור שלו שהולכים עדיין לכדורגל. אז הוא העביר את השרביט אלי ופרש לכיוון הסלון, שם יש לו מקום שמור ונוח במיוחד, עם הילוכים חוזרים, פרשנויות, סטטיסטיקה, כתבות צבע ושדרניות קווים. לא רע לו.
ואמא? אמא שומרת עליו שלא יתעצבן יותר מדי, זה לא טוב ללב שלו. היא גם דואגת שלא ישכח לקחת את הכדורים. מדי פעם הוא שוכח, אבל לא אכפת לו, העיקר שהוא זוכר את הכדור של סטלמך מפרפר בשער של בריה"מ. ככה זה, סדרי עדיפויות. האמת, צודק!