האסון בפקיסטן: צעקות הילדים גוועו, ההורים בוכים
האדמה רעדה אתמול בפקיסטן ובעיר באלקוט נלכדו כ-850 ילדים תחת הריסות בתי הספר. אתמול הם עוד צעקו לעזרה, היום ניתן בקושי לשמוע אותם לוחשים. את צעקותיהם החליפו זעקות השבר של ההורים, שנעים בין תקווה לייאוש
נועה רז
פורסם: 09.10.05, 17:42
ההורים בכפר באלקוֹט שבצפון פקיסטן על-סף ייאוש. במשך שעות ארוכות, כשלרשותם לא יותר מאתים ומגרפות, הם חופרים בין ההריסות, מנסים להגיע לילדים הלכודים תחתיהן. אתמול (שבת) רעדה האדמה בפקיסטן, הודו ואפגניסטן, ברעש עצום שגבה עד כה מעל ל-30 אלף הרוגים. יותר מיממה עברה מאז, אבל מעל ל-850 ילדים עודם לכודים מתחת למה שפעם היו שני בתי הספר המקומיים.
קולות הילדים הלכודים הולכים ונחלשים. אתמול הם עוד צעקו לעזרה, עכשיו נשמעות מילותיהם בקול ענות חלושה. עכשיו ההורים הם אלה שצורחים - בייאוש, בכאב, בתסכול שאין לו סוף.
"תביאו לי את הילד, תביאו לי אותו", זועקת אחת האימהות במקום, מכה על חזהּ באגרופיה. דקות ספורות קודם לכן עוד נשמע קולו החלוש של בנה, מבקש "שיקראו לאמא, שיקראו לאבא, שיצילו אותי". אבל קולו של הילד גווע ורק בכייה של אמו מוסיף להישמע.
להורים אחרים, מלווים בקרובי משפחה רבים, רעידת האדמה הזו עלתה ביקר מכל. בבכי גדול הם מושכים מבין ההריסות ארבע גופות קטנות ודוממות. 200 ילדים לכודים שם, מתחת לחורבות בית הספר הממלכתי. לא רחוק משם, בית הספר הפרטי הרוס אף הוא. 650 ילדים לכודים שם, ששה מתים ו-19 פצועים כבר חולצו. ארבע גופות נוספות תלויות על מה שפעם היה גג.
אחת הפצועות שחולצו, נערה בשם בּוּסרה, היא בינתיים היחידה שיכולה לשפוך מעט אור על רגעי הזוועה שעברו על התלמידים הלכודים. "ישבנו למטה כשזה קרה", סיפרה. "ניסינו לקום ולברוח אבל הכל התמוטט. שכבתי שם, מכוסה באבנים עד הצוואר. הרבה אחרים עדיין שם".
"פחות מדקה, והעיר שלי נהרסה"
לא רחוק מבתי הספר, במרכז העיר, ילד קטן סוחב את אחותו, פעוטה בת ארבע לכל היותר. הילדה פצועה, ככל הנראה קשה. סלע שנפל עליה "גילח" את עור פניה ואת אחד מצדי גופה. אחיה מחפש עזרה, אבל הוא בסך הכל ילד. "אני לא יודע מה לעשות", הוא אומר. "אין לי תחבושות או משהו כזה, אין רופאים, אין כלום".
גם מעט הרופאים שנמצאים במקום לא יכולים לעשות הרבה. כריס שמוטר, רופאה מגרמניה, מנסה לסייע לכמה שיותר פצועים, אבל גם במרפאה שלה התרחש אסון כאשר במהלך רעידת האדמה התמוטטה התקרה ומחצה למוות ששה מטופלים. בראיון לסוכנות הידיעות רויטרס היא סיפרה: "17 שנים אני מסייעת לפליטים, אבל הרס כזה עוד לא ראיתי. אני בהלם".
ליד המרפאה מסתובב חאג'י נוואז, מחפש בבהלה אחר אמו, אשתו וארבעת ילדיו. "זה לקח פחות מדקה", הוא ממרר בבכי. "הכל רעד וסלעים התגלגלו מההר. פחות מדקה, וראיתי את העיר שלי נהרסת. אני לא מבין, שהיה צונמי פקיסטן שלחה רופאים לסיוע, איפה הרופאים האלה עכשיו? אנשים משתגעים פה".
"זה היה יום הדין"
לא רחוק מבאלקוֹט, בכפר מנסהרה, פזאל אלאחי יודע בבטחה שאיבד את כל עולמו. הוא מביט המום בגופתה של בתו בת ה-14, אותה ניסה להציל ללא הצלחה. כשהדמעות חונקות את גרונו הוא מספר איך קירות הבית התמוטטו וקברו את אשתו ואת אחיו.
"כשהאדמה רעדה, זה היה ממש כמו יום הדין", סיפר. בתו, בבת עינו, נפצעה אנושות. כשהנערה מוטלת בזרועותיו הוא רץ את 46 הקילומטרים שמפרידים בינו לבין בית החולים הקרוב ביותר. כשלבסוף הגיע למקום, זה כבר היה מאוחר מדי. הנערה מתה בזרועותיו.
באיסלמבד הבירה נמשכים מאמצי החילוץ הנואשים של מעל ל-100 בני אדם שנלכדו תחת שני מבני מגורים שהתמוטטו. קצין בצבא, שהגיע לסייע, סיפר לרשת CNN האמריקנית כי "בכל מקום מוטלות גופות מרוטשות. ראיתי אנשים מעוכים לגמרי, נאחזים בטיפת חייהם האחרונה".
אייאן דוראני הגיעה למקום על-מנת לחפש אחר חבריה הלכודים. למרות הסיכויים שהולכים ואוזלים ככל שחולפות השעות, היא מסרבת להתייאש. "אולי יש שם כיסי אוויר, אולי הם נושמים ועדיין בחיים. אנחנו לא יכולים להכריז עליהם כעל מתים", הסבירה.