הילדים לא קשורים לפרידה שלנו
אולי לא באופן ישיר, אבל כפי שמודה שירה, "הדרישות עם הולדת הילדים משתנות, והשחיקה כל כך גדולה... שמזוג אוהב הופכים לצמד שבו כל פרט נלחם על חייו". ריקי כהן, שגילתה סביבה חמישה זוגות שבורי לב, מנסה לברר לאן נעלמה האהבה ומגלה עוד שקר של הורים
ריקי כהן
פורסם: 25.12.05, 10:13
לרוב הנשואים פלוס שנפרדים, יש מכנה משותף אחד: הם לא יודו שהילדים קשורים בפרידה, גם אם חייהם יהיו תלויים בכך, גם אם (חס וחלילה) תאלצו אותם לחזור לישון במיטה אחת. כוונתי היא לזוגות שיש להם ילדים קטנים, והם בשנים הראשונות של חייהם כמשפחה, עוד לפני שמגיעות השתיקות, הבגידות ויתר הזוועות הקטנות שמפוררות אהבה.
עם הקולקציה של חבריי נמנים כרגע 5 זוגות שבורים, 3 מהם ממוקמים כבר בבתים נפרדים ו-2 עושים את דרכם האחרונה יחד להסדר הסטטוס החדש אצל עו"ד-מגשר/ת. כולם באמצע שנות ה-30 בערך, ולכולם ילדים שגילם הממוצע הוא 4. תעודות הפטירה לקשר הוצאו כבר מזמן, כעת נותרו הסידורים הכלכלים והטכניים. קשה לזכור שפעם היתה שם התאהבות ותשוקה גדולה.
הסדרי ראייה בבית אחד
אצל אף אחד מהם אין, תודה לאל, תירוצים כמו "זה לא אני זו היא/ זה הוא", כי כשצוללים למדמנת החיים המשותפים, הכוללת משכנתא וחיתולים, הדברים נראים קצת יותר מורכבים, אבל גם מאוד סודיים. היחידה שאפשר לחלץ ממנה אמת דאוּבה ומכוערת היא שירה, שנפרדה בשנה שעברה מבן זוגה, ובאמתחתה פרי אהבתם בת 7 השנים. "איזו צביעות", היא מגחכת לאחר שהתעניינה בסיבות הרשמית שסיפקו אחרים לפרידה ביניהם, "תראי, אני לא יכולה להגיד שהתגרשנו בגלל הילדה. אבל הדרישות עם הולדת הילדים משתנות, והשחיקה כל כך גדולה ומה לעשות שיש פחות זמן ואנרגיה לזוגיות, ויש עוד ועוד מטלות שמעוררות מחלוקות וריבים. כך, מזוג אוהב הופכים לצמד שבו כל פרט נלחם על חייו".
כנראה ככה זה כשמתחילים לקיים שגרת הסדרי ראייה בבית אחד - כי הלא המשימה כל כך מתישה ושוחקת שנראה יעיל יותר שאחד יישן ואחר כך תתחלפו. ואם יש לכם שני ילדים, אז בכלל מדובר במפעל קטן שמסדר משמרות לעובדי הכפייה שלו. ברור שתשתוקקו בעיקר לכרית, שתפתחו תשוקה גדולה במיוחד לעשר דקות לגמרי לבד, ותקראו בהרבה צער את אלו שמפתחים קריירה מהחיים שלכם.
וורקוהוליות שתפחה אחרי ההורות
כל מי שנמצא בקלחת הזו יכול להיות תסריטאי של הנבואה הידועה מראש, ולהלן משפטי המפתח:
- "תוכלי בבקשה אם לא קשה לך לקחת אותו?".
- "מה אתה חושב שעשיתי עד עכשיו, שיחקתי?".
- "אבל קמתי אליו אתמול בלילה!"
- "ומי לקחה אותו מהגן, רצה אחריו בגינה, וסחבה את הערב כל השבוע?"
וכן הלאה. נדוש ומשאיר טעם חמוץ בבית הבליעה.
הראייה הנשכנית הזו מפחידה את ל', גם היא בנפרדות השנה, שאומרת: "אני חושבת שפשוט לא היתה מספיק אהבה". מה פתאום נהיית כזו רומנטיקנית, עקצתי אותה בציניות מהולה בצורך אוהב לגונן עליה. כי כמה נדיב מצידה לשכוח את הוורקוהוליות של בעלה לשעבר, שצצה ותפחה קצת אחרי שהבכור נולד, ואת המסעות האינסופיים במסגרת עבודתו מעבר לים.
הוא תמיד נורא התגעגע, ברור, אבל היא זו שנשארה לבד רוב הזמן, במסע השנתיים הראשונות, עם צמיחת השיניים, המחלות התכופות, והעייפות, ולבן זוגה היו מצלמת אינטרנט וטלפון נייד בכל יבשת.
כשכבר היה בבית, מאוד אהב לנוח ולהתפנק במאכלים של האישה המושלמת, אבל אז התבשילים הנפלאים שלה הפכו מרירים, והם הלכו והתרחקו. ברור שהיו עוד דברים, אבל זו התמונה הכללית בעיניים שלי, המשוחדת לטובתה כמובן.
צריך שהדבק יהיה חזק במיוחד
"לידה היא מהפכה", מסבירה שירה, שכבר הפנימה את כל הפסיכולוגיה של אובדן הקשר עם אבי בתה. "חלק גדול מהזוגות לא ערוך להתמודד עם השינוי שהיא גוררת. עם אובדן העצמי, עם חוסר הזמן, עם המטלות האינסופיות. זה לא בגלל הילדים ממש, אבל זה כן פועל יוצא של הצטרפותם למערך המשפחתי".
נכון שילדים מביאים לקשר מתיקות, נחמה, תקווה ואושר, שלא לדבר על נושאי שיחה בשפע. אבל צריך שיהיה שם דבק חזק במיוחד, תמיכה הדדית ופרגון אינסופיים ובעיקר - נכונות לוותר על רוב הטקסים שהיו הבועה שלכם ביחד, או לפחות לדחות אותם לזמן שיגדלו קצת. וחובה לדעת לצחוק על זה קצת. שלא תעזו לחשוב שבלי כל אלה, ילדים יתקנו את מה שרעוע ממילא.
לטורים הקודמים בסדרה: