"מה חשוב היופי, העיקר הבריאות"
באמת? אז למה לאמא של ריקי כהן היה חשוב להדגיש באוזניה שבשבילה היא הכי יפה? ולמה הידידה שלה מאמינה שאם בתה היתה יפה יותר היא יכלה להגיע רחוק בחיים? ובאיזה מקרים האינטליגנציה הופכת למעלה הראשונה מכולן? עוד שקר שהורים מסתירים
בפעם היחידה שהעזתי לשאול אמא אחת, בחוסר טאקט מזעזע, על איזו בלוטה חומה בלחי של הפעוטה הרגילה בתכלית שלה, היא הגיבה כאילו שפכתי עליה חומצה. "זו נקודת חן, את לא רואה?" סיננה בעלבון. מאז היא חוצה מדרכה כשאני נתקלת בה ברחובות העיר הגדולה.
אבל למה להיתמם, גם אני לא נקייה לגמרי מהתכונה הכל כך אנושית, לרצות ילדים יפים, או לרצות בכך שהעולם יכיר בזה שיש לך ילדים יפים. כאילו הם מראה שלך, כמובן. לפני שנה בערך נתקלתי באם כל המכשפות, הלא היא כמובן, אמו של האקס המיתולוגי, בעודי משנעת את הפעוט בעגלה בסוּפר. "איזה ילד יפהפה", היא סחה לי במתיקות, "הוא דומה לאבא שלו, נכון"?. והיא לא התבדחה.
הנבזיות הכי צרופה היתה תמיד לאקונית אך קטלנית, ואין עלבון צרוף יותר מלהגיד להורה שהילד דומה להורה השני, ממש כידונים לנימים.
לא מדגישים מראה חיצוני
אבל אם את אדם עם קצת פחות זדוניות פנימית, מה את אמורה לעשות כשאת נתקלת במכר/ה או אפילו ידידה קרובה, המסופחת לפעוט/ה שכנראה לא יתקבל לעולם לפרסומת למשחת שיניים. מה אמורים לומר בלי לשקר באופן גס ובוטה? כי אין רגע מביך יותר מזה שבו את אומרת לאם או לאב: "איזה ילד יפה", והם עונים לך במרירות חמצמצה, "הוא חמוד", וכאילו מחביאים בסאבטקסט, "איזה דוגמה רעה את נותנת לילד שלך כשאת משקרת ככה?", וחלקם אפילו מוסיפים בסוּפר מודעות מעצבנת של העידן החדש, "אצלנו לא מדגישים את המראה החיצוני".
סוג של פוליטיקלי קורקטנס שאמור לחזק את היתרונות, אבל בינם לבין עצמם, ולפעמים גם עם מבוגרים אחרים, הם מרשים לעצמם לשחרר את התפיסות המובנות: "הייתי שמחה אם היא היתה יותר יפה", הודתה בפניי לא מזמן ידידה חדשה על בתה הקטנה, "אני יודעת שיופי פותח דלתות, ולהגיד את האמת, אני דואגת, אני רוצה שהיא תסתדר בחיים, יותר מאשר שיחמיאו לה, הייתי רוצה שהיא תתקבל לאן שהיא תרצה, שהדברים יסתדרו לה בקלות, לא כמו אצלי". וכשלפעמים כשאפילו הגננות מגלות חיבה מופגנת לילדים שהתברכו ביופי מגיל אפס, אפשר להבין את המשאלה הזו.
יש לה יופי "מיוחד"
לא נחשבתי לילדה יפה במיוחד. אני זו שהשכנה האינטליגנטית תמיד אמרה עליה, "יש לילדה הזו יופי מיוחד, תראו כמה היא תהיה יפה כשתגדל", אבל ההמון בשכונה לא הבחין אז ביופי מיוחד, והכל העריצו את מירב, הבלונדינית עם העיניים הירוקות והעור הבהיר, וזה בהחלט לא אופייני רק להם. גם אני רציתי להיות החברה הכי טובה שלה.
"בשבילי את נורא יפה, פי אלף מהן", שמעתי כל השנים מאמא, ועם כל הבוז שחשתי אז לאמירות האלו, מתחנפת וצבועה קראתי לה במחשבות, משהו בכל זאת טפטף פנימה. אני זוכרת את זה כשהדלתות נפתחות לי מעצמן.
