אבל קניתי את הצעצועים האלה בשבילך
"הרי הצעצועים האלה נקנים קודם כל ובעיקר – בשבילנו". כדי שישחקו בחדר שלהם ויעזבו אותנו, וכדי לפצות, וגם בגלל רגשי האשם. ריקי כהן מספרת מה מסתתר מאחורי שגעון הצעצועים
בגלל זה יש לנו בבית ארון קיר (2 דלתות) שלם מלא בצעצועים, ועוד מגירה תחתונה של מיטת נוער שבקושי נפתחת כי היא דחוסה במשחקי קופסה ועוד שולחן כתיבה שאי אפשר לראות אותו, על כולו נערמו כל יתר הצעצועים שלא היה להם מקום.
עד לאחרונה חשבתי שאני מחזיקה ב(עוד) מחלה אקזוטית, אבל כשהתחלנו לבקר אצל ילדי הגן גיליתי שמה שיש אצלי זה כסף קטן. בחדרם של התאומים יש ספרייה עם מגירות נפתחות ששופכות צעצועים ועוד חדר שלם שגדוש בהם, ואצל זו מהוועד יש חדר גדול יותר, שהוא בעצם חנות צעצועים בינונית בגודלה. מכל הסוגים, מכל המינים, רק תדמיינו.
ומה הבעיה? שהילד שלי לא משחק כמעט אף פעם באף אחד מהצעצועים. הוא פשוט לא מתעניין בהם. גם התאומים מעדיפים קלטות. הסיכוי היחיד שהפעוט שלי יתעניין בצעצוע כלשהו זה אם ילד אחר שמבקר בביתנו יחשוק בו. אבל אין סיכוי שאפסיק לקנות.
פיצוי על חד-הוריות
ענת, גרוּשה ואמא לשירה בת החמש, מספרת שפעם, כששירה היתה בת שנה, הם ביקרו אצל קרובים ושם שיחקו בחוות החיות של פישר פרייס. הילדה כל כך התלהבה שהאטרקציה שאבה אותה למשחק של שעה רצוף. כבר למחרת התרוצצה ענת בכל העיר לחפש את חוות הקסמים, ובסוף מצאה אותה בחנות אחת, 450 שקל ביקשו תמורתה.
"זו הייתה תקופה מאוד קשה, ופשוט לא היה לי איך לשלם. עמדתי שם, חסרת אונים ומוצפת כעס. אני חייבת לקנות לה את זה, חשבתי, היא את החווה הזו תקבל ויהי מה, לא יכול להיות שהילדה שלי לא תוכל לשחק בזה כי לי אין כסף".
למחרת לוותה ענת את הסכום וקנתה את החווה. "ידעתי שאני מפצה אותה על החד הוריות שלי, זה בפירוש היה פיצוי", היא מודה, "אבל הרגשתי שאני משקיעה בילדה שלי. מגוחך, אבל זו היתה ההרגשה".
ענת שמה אצבע על הסיבה האמיתית שאנחנו קונות צעצועים בשבילם: אשמה. אשמה ועוד אשמה שאף פעם לא נגמרת וגם לא תיגמר, הרי מישהו צריך לשלם על הצעצועים האלו , ולשלם עולה זמן, הזמן שאנחנו לא איתם.
לשחק איתה? זה נורא משעמם
והנה עוד שקר קטן, "קונות צעצועים בשבילם". כן, בטח, ספרו לכרטיס האשראי. הרי הצעצועים האלו נקנים קודם כל ובעיקר – בשבילנו. "ברור", צוחקת ענת, "שתשחק בחדר שלה ותעזוב אותי. למה את חושבת שאני לא קונה אף פעם משחקי קופסה? כי אז אני אצטרך לשחק איתה! מה פתאום? זה נורא משעמם".
תמיד היה לה אומץ להגיד את מה שאחרות לא מעיזות, אפילו אני, שלא עושה הנחות או מקבלת אותן ברכישה של שלושה פריטים ומעלה. אין יום שאני לא חורקת שיניים ומשחקת איתו במשחק שמייגע אותי, אבל אין לי אומץ כמוה, לומר לו, "אמא כבר זקנה, אמא לא אוהבת לשחק, וזה לא מעניין אותה. תשחק לבד", כמוה.
כשהוא היה בן חצי שנה בערך, אני זוכרת איך יום אחד הבנתי כמה אני פוחדת מהריקנות הזו , מזה שאין לי מושג "מה אני עושה איתו עכשיו". הוא שכב על השטיח עם המובייל שלו, היה שקט ולא תבע ממני כלום, אבל לי היה ברור שאני חייבת להעסיק אותו, לתת לו גירוי כלשהו.
מובן שידעתי כבר אז שעוד "צעצועי פעילות" לא יהפכו את הילד לעילוי אינטלקטואלי, אבל איך אפשר לוותר על הקתרזיס הנפלא שבו את מדמיינת את המבט שלו כשתחזרי הביתה עם הצעצוע החדש. הוא יהיה כל כך מאושר, שאת תרגישי לרגע אחד אמא מדהימה. אבל באמת לרגע אחד, כי ברגע הבא הוא לא יתעניין במשחק החדש. ועל הרגע הזה, המדומיין או האמיתי אנחנו משלמים ומשלמים ומשלמים.
"יום אחד, אחרי חודש של עבודה כשכמעט לא ראיתי את הילדה שהייתה עם בייביסיטריות כמעט כל הזמן", מספרת ענת, "נכנסתי בסוף היום לטויס אר אס והוצאתי 500 שקלים על כל אביזרי מוגלי, כי הילדה היתה משוגעת עליו". הילדה התלהבה לכמה ימים ואחריהם נותר מוגלי עזוב באחת הקופסאות. "אנחנו קונות להם כל הזמן צעצועים כי לנו אין בגדים", מאבחנת בשובבות האמא של התאומים, "את לא מכירה את התחושה הזו, אין לי מה ללבוש?"
- לטורים הקודמים בסדרה:
אבל זה גן טוב בשבילך
לפנייה לכתב/ת 
