"אני מודה, תותי שלי פשוט עולה עליי"

היא רק בת ארבע, אבל בעברית צחה הייתי מנסחת את זה כך: היא פשוט מראה לי מאיפה הדג מטיל את מימיו. היא שמה אותי בכיס הקטן, ואני מעריצה אותה, משתוקקת ללמוד ממנה

לא, אין לי מילים. לי אין מילים. אכן, לא יאומן, אבל זה המצב די במדויק.

 

ממש בתוך תוכי היא נוצרה. זה לא קרה בניסיון הראשון כי אם בפעם השנייה (היא אינה הבכורה), ואולי עדיף כך. כך מתאפשר לי ללמוד בהדרגה איך מתמודדים עם יצורים מופלאים, צעירים במיוחד, שמוכיחים לי, טוב - מוכיחה לי, פעם אחר פעם שלתחכום שלי יש גירסה משופרת במיוחד.

 

היא רק בת ארבע, אבל כבר מזמן ידעתי את זה. בעברית צחה הייתי מנסחת את זה כך: היא פשוט מראה לי מאיפה הדג מטיל את מימיו, כשאותי, את אמא שלה, זאת עם הפה ה"בלי עין הרע", "הקלפטע", היא מותירה ללא מילים.

 

בורחת כדי לצחוק

 

כשאני נוזפת בה, לפחות מנסה לנזוף שתסדר קצת את סביבתה הטבעית, היא מסדרת למשך 15 שניות ואז מצהירה שנמאס לה כל הזמן לסדר והיא התעייפה, כבר כל הגוף כואב לה. כשאני מודיעה לה שנמהר לרוץ לרופא, למרות שזו שעת ערביים ביום שישי רגע לפני כניסת השבת (אבל יש לי הקלה, הרופא מהמשפוחה), היא פורצת בצחוק ומסבירה שרק קצת מגרד לה, לא יותר.

 

ויש לה עוד כמה משפטי תוכחה שפשוט לא מאפשרים לי לקבל אספקת חמצן סדירה, זו הנחוצה לצורך מתן מענה הולם, וגם לא תמיד אני יודעת מה לענות. אני נרגעת, מתאפסת מהצחוק (מובן שברחתי לחדר אחר שלא תקלוט שאני לא מצליחה להתמודד איתה, וזה בלשון המעטה), ואז אני מנסה שוב.

 

"מה אני אמורה לעשות?" ללא הרבה אומר ודברים היא שולחת אותי מחדרה לחדר העבודה, "תתחילו שם!" יורדת הנחתה, "ומי יסדר את החדר שלך?" אני מגששת, "שלי ושל יובלי", היא מעמידה דברים על דיוקם ועונה ללא היסוס, מבלי שהקדישה לכך ולו מעט מחשבה: "את!!" באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

 

שוב אני מרגישה איך זה עולה לי. אני חייבת מילוט ושועטת לעבר חדר העבודה, המקלט שלי. תהליך הרגיעה לאחר הצחוק הגדול יחד עם אבא שלה, שנראה מתמוגג מהקורס שאשתו עוברת, מסתיים, ושוב במוחי מסתובב רעיון חדש: "אם אני לא מסדרת אחרייך ואת גם לא, מה יקרה כשהחלון יהיה פתוח ודורה (בלון ההליום שלה) לא תהיה קשורה, היא תעוף  לשמיים?!" נראה שמסתמן שוויון, ואולי אף מהפך.

 

תותי מחפשת מענה הולם ומתמהמהת, אך לא לזמן רב, כצפוי. "זאת בעיה!", היא פוסקת וחוזרת לענייניה. לכם כבר ברור מה שוב עשיתי: נכון, ברחתי לחדר עבודה והפעם הגדלתי לעשות – התקשרתי לסבתא, זו שנאלצה להתמודד איתי בעבר והתווידתי בפניה: "אמא, אני לא יכולה עליה!".

 

נראה שאישיותה כבר עוצבה

 

אין ספק שהיא שמה אותי בכיס הקטן, מכל הבחינות. כאן, במסגרת קיטוריי על כמה קטנה היא עושה ממני, תיארתי סיטואציה לא אופיינית לה, משום שהיא כן

נוטה לעשות את עבודות הבית. מסידור קניות דרך פריקת והעמסת המדיח כולל הטבליה, קיפול הכביסה והסרת כתמים יחד איתי. זאת בלבוסטע במלוא מובן המילה, במלוא האופי, במלוא המרץ והקיטור.

 

ואני, אני קטונתי. זה לא שהרמתי ידיים. את זה אסור לי לעשות כי בכל זאת, אתם יודעים - אני האמא שלה, אך נראה שאישיותה כבר עוצבה. הגננת שלה עד לפני כשנה תיארה במדויק באומרה "כי בכל דור וציבור גדול יש את המנהיג, והיא היא נולדה להיות המנהיגה שלנו".

 

אני רואה איך נוהים אחריה הטף ואף בוגרים יותר. הכריזמה שופעת ורק אני עוד לא מצאתי את הכלים להתמודד. הגננת הנוכחית כבר בחרה בקיצור דרך - לעיתים היא מאפשרת לתותי להעביר את המפגש.

 

למרות שהיא נוצרה בתוך הרחם שלי, דווקא אני זו שמשתוקקת לקבל ממנה תכונות, ללמוד ממנה. אני מעריצה אותה במידה מסוימת וכפי הנראה, עם הזמן הכל רק יתעצם. לסיום אני חייבת שלא לקלקל את המסורת היידישע מאמא הצברית ולהגיד טפו טפו בלי עין הרע, וניפגש בשוק לקנות חמישה קילו דגים ביום חמישי... 

 

הכותבת היא אמא לשתיים, בנות 4 ו-6, מראשון לציון

  

• גם הילד שלכם הוא משהו ששווה לכתוב עליו? רוצים לשתף את כולם בחוויות ההורות שלכם? כתבו לנו. הסיפורים הטובים ביותר יתפרסמו במדור "ריאליטי ביתי".

 

עוד סיפורים מהחיים שנשלחו על ידי הגולשים:

• של מי שיעורי הבית האלה, לעזאזל/ גלי צימרמן
• היא גדולה! כשחזרתי להיות בת שלוש/ עינת בן-דוד 
• איך באים ילדים לעולם/ מיקי סלע