היא גדולה! כשחזרתי להיות בת שלוש
19:00 - שעת ההיסטריה בבית של עינת, בייחוד אם בן הזוג לא חזר מהעבודה. "איך אני אאכיל, אקלח, אלביש את הילדים?! למה לי זה מגיע? מה עשיתי רע?" ואז זה קורה: עינת מחליטה לשנות גישה - והחיים מקבלים טוויסט מפתיע
19:00 – 20:30, 20:45, 20:50, 21:00, רק לא 21:15.....
אם בן זוגי לא מגיע מהעבודה ב-19:00 לכל המאוחר, אני נתקפת חרדה.
זו השעה שבה אני חוטפת "פסוריאזיס" בכל הגוף - איך אני אאכיל, אקלח, אלביש את הילדים?! איך אני אעשה את זה לבד?! איך? למה אני? למה לי זה מגיע? מה עשיתי רע, אלוהים, מה?
בשעה 20:30 אני רוצה דממה, הבנתם? דממה בבית! זהו! לא מעניין אותי כלום. שקט! החל מרגע זה אני לא מוכנה לראות שום דבר נמוך יותר מגובה העיניים שלי, כלום!
אז עכשיו לחץ: כל מילה שנייה שלי זה "נו", "קדימה", "יאללה". אני מדברת בלי סוף: דן תאסוף, רוני תרימי, שבו יפה, מה אתם רוצים לאכול? לא שומעת את התשובה שלהם ושואלת שוב: מה אמרתם שאתם רוצים לאכול?
דן – די! רוני, מספיק! מתרוצצת, עובדת מהר, מחזיקה אותם חזק, כועסת, לא עונה לטלפונים, מרגישה שכל מי שמתקשר בין השעות האלה לא יודע מה זה ילדים!! חיי בספירה אחרת.
הילדים בינתיים עושים "הכל" כדי להוציא אותי מדעתי: הם צוחקים, משתובבים, נוגעים בהכל, שופכים את המעדן לכוס המים, מורחים גבינה לבנה על הפנים – זה כל כך נעים וקר (מדליק!) אבל בשעה כזו? לא, לא, זה לא בסדר (אני כנראה רוצה אתם מכונות?).
אבל רגע... יש אפשרות שאכפת לי רק מעצמי? יש אפשרות שאני לא בעולם שלהם בכלל? לא מחוברת לכלום אלא לסרט כמו שאני רוצה שייראה?
אני מציבה לעצמי שעה ספציפית (20:30) שהיא כל כך לא משנה. אז עוד רגע, אז עוד רבע שעה, עוד שעה וואו ואני נותנת לזה משמעות רבה כל כך.
אני מפסידה את הילדים שלי! אני לא בהקשבה אליהם – אז למה שיהיו בהקשבה אליי? לו הייתי מקשיבה להם, משחקת איתם, חיה כאילו אני בת 3, מה היה קורה, לדעתכם?
אז עשיתי את זה. אספתי אותם ב-16:00 מהגן, והפכתי את עצמי לילדה. עכשיו רק הם מעניינים אותי ולא שום דבר אחר. נסענו הביתה והתחלנו לשחק. עברנו מדבר לדבר, אכלנו, שתינו, דיברנו, נמרחנו אחד על השני והיה דווקא כיף.
ואז, זוכרים את השעה 19:00? עם הפסוריאזיס? אז זהו, היא הגיעה, אבל היא הגיעה כל כך מהר....
ב-19:00 ציינתי שזה הזמן לאסוף את הצעצועים, לאכול, להתרחץ, ללבוש פיג'מה, לקחת ספר ולמיטה.
והכל זרם.
ב-20:00 הייתי אחרי הכל. לא שפוכה, לא מזיעה, לא עצבנית. רק המומה מהעובדה שזה אפשרי, לא מבינה מה עשיתי עד היום, כבר 3 שנים, לי ולילדים...
הערב נגמר בזה שדן התחיל לשיר ורוני הצטרפה אליו: "אמא - היא גדולה היא גדולה היא גדולה....."
תגידו, לא שווה?!
הכותבת היא אמא לדן ורוני, בני 3 ושבוע בדיוק.
אפשר לעשות הכל, אבל בשעה כזאת? אילוסטרציה
צילום: דלית שחם
מומלצים
