לא על מגש של כסף

בערב ראש השנה למדה מלי גרין שכסף זה לא הכל בחיים, ואם אי אפשר להוציא אותו על מה שחולמים, לא תמיד הוא שווה את ההשקעה. בתה בת השש ידעה את זה לפניה

-"מלי גרין?"

-"כן, מדברת".

-"קודם כל, מזל טוב. שמעתי שחזרת לעבוד, אני יודע שהבקשה שלי מגיעה בהתראה קצרה, רציתי לדעת אם תוכלי להכין כתבת פרסום בתוך יומיים. אנחנו חייבים להריץ אותה לפני החג בעיתון".

האצבעות שלי נעו על המקלדת, עסוקות במציאת האותיות המתאימות, מנסה לא לאבד את חוט המחשבה שבדיוק מצא משפט הולם. הייתי בעיצומה של הכנת כתבה ולכן לא הרהרתי הרבה, רק עניתי: "לא, מצטערת".

-"חבל, מדובר בהכנסה יפה", הוא ניסה לשכנע אותי.

אבל אני בשלי, מסרבת.

-"אבל למה?"

 

שנה קודם לכן

-"אמא?"

-"מה חמודה?"

-"את יודעת מה קרה לי היום בבית הספר?"

-"מה?"

-"חילקו לנו ארוחת צהריים והמורה אמרה שמי שתסיים את כל מה שהניחו לה על הצלחת, תקבל סוכרייה. כבר שבוע שניסיתי לסיים ולא הצלחתי, אבל היום החלטתי שאני רוצה את הסוכרייה. כמעט והקאתי, את יודעת שאני לא אוהבת אפונה, אבל הכרחתי את עצמי וסיימתי את הכל בצלחת".

-"יופי, אז קבלת סוכרייה. היה שווה".

-"לא, אמא. המורה רק אמרה לי: 'כל הכבוד לך שסיימת', ולא נתנה לי סוכרייה".

הבטתי בבת שלי, ילדה בת שש, והבנתי שכבר בגיל הזה הם למודי אכזבות. ולפעמים, בדיוק כמו הילדים הקטנים, גם אנחנו עושים את הכל כדי לקבל בסוף סוכרייה, ולא בהכרח מקבלים אותה.

 

דממה השתררה בבית. שקט מבורך לאחר יום של עמל לכולנו. נכנסתי למטבח כדי להכין סלט ירקות. כזה שעליו אני מפוררת גבינת עזים ומפזרת שמן זית. המקלף הפריד בין הקליפה לירק, ונזכרתי בחודש האחרון ובמלחמה שלי של "לאכול אפונה שאני לא אוהבת".

 

שמועות רצו במסדרון המערכת על כך שרק חלק מהעובדים יקבלו העלאה במשכורת. כולם נכנסו ללחץ. גם אני. בשבוע הראשון החלטתי להנפיק כמה שיותר עבודה. עבדתי כל היום, ובלילה, לאחר שכולם נרדמו, התיישבתי על המחשב ונרדמתי עם אור שחר. שעתיים לאחר מכן, בקושי רב, התרוממתי מהכסא, עליו גם ישנתי, וחזרתי להקיש במקלדת.

 

הלילה הצטרף לבוקר, הבוקר ללילה. אבל בעבודה לא שמו לב להשקעה. הכנתי שתי כתבות, העורך החליט שאחת תתאים רק לעוד חודשיים. הכנתי שתיים נוספות, העורך פסל אחת בטענה שהיא מייחצנת את האיש המדובר. אבל "אכלתי את האפונה שאני לא אוהבת. מגיעה לי סוכרייה", רציתי לצעוק. לו יכולתי להסריט את השעות הארוכות בהן ביליתי מול המחשב, לו יכולתי להקליט את עשרות הטלפונים שעשיתי, ולהראות להם. 

 

הזנחתי את כולם, את הבית, את הילדים, את העזר כנגדי, והכול למען המטרה. "עוד חודש, לאחר שאקבל העלאה במשכורת, הם כולם יבינו שזה היה משתלם. אביא עוזרת לעוד כמה שעות, אפצה אותם על החודש הקשה שהם עוברים בגלל העבודה שלי", נחמתי במהלך המאמץ את עצמי.

 

אין סוכריה

המאמץ לא תאם את התוצאות. "שמעת? העלו לאיציק את המשכורת באלפיים שקלים", סיפרה לי רינה הגרפיקאית בקנאה לא מוסתרת, כשנכנסתי בבוקרו של יום ראשון למשרד. "הוא הציג בפני את התלוש שלו".

 

פני הוריקו מקנאה שלא הצלחתי להסתיר. "לאיציק? בחור רווק. מה הוא צריך העלאה במשכורת?", התקוממתי. מה איתי? אני השקעתי לא פחות, עם מאמצים כבירים עוד יותר ממנו, בין החתלת תינוקות לכביסות, ובין הכנת ארוחות ערב לכל הצאן, לתליית כביסה.

 

באותו ערב ישבתי מול המחשב ולא הצלחתי לכתוב. הילדים כבר נרדמו, ואני עדיין יושבת על הכסא מול המחשב ורואה איך העלאה במשכורת שהענקתי לעצמי, עם כל מה שתיכננתי שאעשה בכסף, הופכת לחלום רחוק.

 

"הכל בסדר?", העזר כנגדי נכנס הביתה. חזר מוקדם במיוחד, כדי להושיט יד בבית, למרות שהתנגד ללחץ שהוספתי לעצמי. "סתם", עניתי, ורגע לאחר מכן התחלתי לפרוק את כל מה שהיה לי לומר. "אתה מבין? אני עובדת כל כך קשה. ומגיע איזה רווק צעיר, שבקושי נמצא בעבודה, לא מי יודע מה מוכשר יותר מכולם, ובתוך זמן קצר מעלים לו את המשכורת? ואני, שכולם יודעים, שלמרות מספר הילדים הגבוה שלי, ברוך השם, אני נותנת את הנשמה, משקיעה ועובדת עד כלות הכוחות, לא מקבלת דבר. איפה הצדק? איפה ההגינות? איפה הסוכרייה שלי?"

 

"למה את מסתכלת על המשכורת של השני? אין קשר בין מה שהוא מקבל לבין מה שאת מקבלת. את לא חיה במקומו, והוא לא חי במקומך", קולו הבוטח והשליו לא הותיר ספק בצדקת דבריו. "ברוך ה', את מרוויחה יפה יחסית. תזכרי שתמיד יהיו אנשים שירוויחו יותר ממך, ותמיד יש אנשים שמרוויחים פחות ממך. וחוץ מזה, את רוצה להיזכר מה קרה בפעם האחרונה שהרווחת מהצד סכום כסף גדול?".

 

ראש השנה שעברה 

בלילה לא הצלחתי להירדם. שיחזרתי את הפעם האחרונה שהרווחתי סכום כסף גדול מהצד. זה היה בערב ראש השנה. הגשתי כבר את הכתבות לעיתון, ולפי התוכנית שלי, בשבועיים הקרובים אהיה שקועה אך ורק בהכנות לקראתו. אבל טלפון אחד הוציא אותי משלוותי.

 

"שלום גברת גרין? אנחנו חברה שמייצרת יינות בהידור מיוחד. רצינו שתכתבי בעבורנו כתבת תדמית ובתמורה נשלם לך אלף שקל, פלוס נסיעות לביקור ביקב, פלוס הוצאות טלפוניות. הכתבה חייבת להיות מוכנה בתוך שבוע". התרגשתי. הנה הזדמנות לקנות בגדי חג לילדים ללא צ'קים דחויים.

 

למחרת בבוקר טלפון נוסף, "גברת גרין? מדברים כאן מחברה המייצרת עוגות מיוחדות לפסח ורצינו שתעשי עבורנו כתבת תדמית. פסח אמנם בעוד חצי שנה, אך אנו מבקשים להתחיל ולהיערך עכשיו". הייתי בהלם. שתי כתבות תדמית תמורת סכום נכבד בשבועיים. איך אפשר לסרב להצעה נדיבה כזאת? העזר כנגדי הסכים מיידית. זה יקל על הוצאות החג הגדולות.

 

וכך בשבוע שהחל, במקום להתחיל להתארגן לחג, הייתי מול המחשב. משמונה בבוקר ועד ארבע. בארבע הייתי חייבת לטפל בילדים אבל מיד לאחר מכן חזרתי למחשב עד שעות הלילה המאוחרות.

 

ארבעה ימים לפני ראש השנה סיימתי. גופי חישב להישבר. לא נורא, אמצא זמן לישון בחגים הבאים עלינו לטובה. השגתי עוזרת שתנקה את הבית, וביחד איתה הסתערתי על החדרים, עבודה של חודש במספר ימים. מבט בצ'ק שקיבלתי, ניחם אותי.

 

רק שהמקרר היקר שלי שבק לפתע חיים. המנוע דמם בלי התראה מוקדמת ואת הצ'ק העברתי ישירות למחסן החשמל, רכשתי מקרר חדש, אך שמחתי עליו לא היתה מושלמת. והבגדים והנעלים לשורת הילדים המצפים? קנינו אותם בצ'קים דחוים.

 

אז אולי אני באמת צריכה להבין שלא צריך לעבור את גבול ההשתדלות, שלא צריך להיהרג למען תוספת הכנסה כלשהי. אם הכסף צריך לצאת על בעיות, עדיף שלא ייכנס בכלל. מאז אני מתפללת כל הזמן, שיהיה לנו ברכה בכסף, שנשתמש בו להוצאות טובות, לא לרופא שיניים ולא לתיקון או להחלפת מכשירים מקולקלים. הנה, בסופו של דבר גם אני קבלתי תובנה, יקרה ומתוקה מכל "סוכריה". שנה טובה ומתוקה לכולם.

 

מלי גרין, בת 33, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה

 

לטורים הקודמים:

תשעה ילדים ועבודה אחת

איך היא עושה את זה באמת? (הגירסה ברוכת הילדים)

איך שולחים שמונה ילדים בזמן לבית הספר?