איך שולחים שמונה ילדים בזמן לבית הספר?

להעיר את ארבעת הקטנים זו משימה אפשרית עד קלה ביותר, בהתחשב בעובדה שבהינף שמיכת פוך הם זוחלים החוצה ממיטתי.

הם קמים בשלבים: בשתיים לפנות בוקר מגיע בן הארבע, מייבב כי חלם חלום רע. אחריו מדדה טלי, מוסיפה שזה נכון, גם היא ראתה חתולה. מימי מתעוררת מההמולה ונזכרת שהיא רוצה חלב חם. אחרי שכל הדרישות מתמלאות כולנו נופלים חזרה למיטה, לשינה קצרה במיוחד ובשינוי אחד - כולם במיטה שלי. הצד של הפרטנר שלי במיטה - ריק. "ילדים צריכים ללמוד לישון במיטה שלהם", הוא פוצח בנאום המנהלים שלו. לכי תסבירי לו שאצל ילדים המיטה "שלהם", בתרגום פשטני ללא פרשנים, היא המיטה של אמא.

"אמא, כבר שבע", קולו של שימי נשמע מהמטבח. אני מעיפה את הפוך הצידה, כל אחד מוצא בקושי את הרגליים שלו, שהסתבכו ברגלי אחיו, וכולם מזדחלים בקולות עייפים החוצה. אני נעצרת לברך על הבית שלי, שכולל שלושה חדרי השירותים (חשוב מאוד כשעשרה איש קמים בבוקר. תיקון טעות – תשעה, הבעל יוצא עם עלות השחר, בחמש וחצי, לעבודה, מרחק של שעה נסיעה מהבית).

אסור לעצור

שבע? אכלתי אותה! כוס קפה ירדה מן הפרק, על מקלחת מהירה אני יכולה רק לחלום. אין זמן. אני מעבירה את מצב הראש והגוף לאוטומט. בשעה הקרובה אני לא קיימת, קיים רק הרובוט המכני שבי (הי, אני מזכירה לעצמי, היו ימים קשים יותר, כשכולם היו קטנים קטנים, כשהתינוק התורן התעורר בדיוק, אבל בדיוק בשיא הלחץ, תובע את בקבוק הבוקר שלו, ואז הייתי מתחננת אליו, כמה פאתטי, שיחכה עוד רבע שעה. עוטפת אותו חצי לבוש ומתרוצצת ברחבי הבית כדי למצוא את הנעל האבודה. אז גם הייתי מתלבשת בשעה 2:00 בלילה, כשקמתי להאכיל את התינוק, כדי לחסוך את הדקות היקרות של "להתלבש", אבל עזבו, הימים האלה מאחוריי).

כלל מספר 1: אסור לעצור. ברגע שעוצרים, כל המערכת צועדת מספר צעדים לאחור. אני מתחילה להלביש את הקטנים בסדר כרונולוגי.

"מימי?" בת השנה וחצי מרימה את עיניה. "לכי תעירי את שירה ויעל". תנו למימי רשות להעיר, והיא רצה לבצע את המשימה בשמחה. "קום, קם, רירה, עלי, קום קום", לקול זעקותיה הן קופצות ממיטתן. ההמולה מתחילה. במטבח יושבים להם שימי ובני, לוגמים כוס שוקו להנאתם, ונוגסים בפרוסת עוגה.

והנה כלל מספר 2: הבוקר מתחיל בעצם בלילה. כי לפני שאת הולכת לישון, את מכינה את כד השוקו במקרר ואופה עוגה: מערבבת חמש דקות בדיוק, מכניסה לתנור, שם היא מחכה לאור הבוקר.

קופסת הפתקים

"אמא, אני צריכה פתק למורה". אני מורידה את קופסת הפתקים הממוחשבת שמונחת מעל המקרר.

כלל מספר 3: להכין מראש ערימת פתקים, כי חוק מרפי קובע שלעולם, ותמיד כשאת בשיא הלחץ, לא תמצאי עט ופיסת נייר לשרבט עליה פתק למורה.

"איזה פתק?"

"פתק על התנהגות טובה. המורה הכריזה על מבצע השבוע". אני שולפת את הפתק הנדרש מהטור השלישי בקופסה, שבו כתוב:

לכבוד המורה:

________ התנהגה מצוין, התלבשה בזריזות והלכה לישון בזמן.

חתימת ההורים.

ומוסיפה את שמה של טלי במקום הנדרש.

"אמא, גם אני צריך פתק, על האיחור של אתמול", מבקש רוני. שוב הפתק המתאים נשלף מתא פתקי האיחור, ואני רק מוסיפה את שמו. רוני מרוצה.

בינתיים, על הגז, מונחות שתי מחבתות. אני טובלת את הלחם בביצה ומניחה בשמן הרותח. מנמיכה את הגז ורצה למצוא את הנעל של טלי, ומיד רצה להציל את הלחם מטיגון יתר.

"אמא תראי, אני הכי 'מזורז'", משוויץ רוני שכיפתר באופן עקום לחלוטין את חולצתו. סלסלת גרבי הבנות מונחת על השולחן בסלון. אני מזרזת אותן לשלוף משם זוג וממהרת במהירות למשימה הבאה.

לא לאבד שליטה

"אמא, קוקו".

ניסיתם פעם לעשות "קוקו" לילדה בת שבע? אני מסרקת את שיערה הארוך ומסובבת את הגומיה, כשאני יודעת שאני רק בתחילת מסע מפרך. "אמאאאאאאאאא השארת לי בומבות בשיער!" הגומייה נשלפת שוב. אני אוספת את השיער, מסובבת את הגומיה ומחכה ברעד לבאות.

לא לצעוק, אל תאבדי שליטה, אני נותנת לעצמי שיעור מדיטציה באמצע כל המהומה.

"זה בצדדדדדדדדדדד"!

"אמא, מהר, פרוסה, אני מאחר", על השולחן חמישה סוגי ממרחים: שוקולד, גבינה, גבינה עם זיתים, חומוס וריבת חלב.

לשימי - גבינה עם זיתים. אני מוציאה את הפלפל האדום מהמקרר ופורסת לו במהירות. לדודי - פרוסה עם ממרח שוקולד, בלי הקשה. כשם שפרצופיהם שונים, כך פרוסותיהם שונות. 

"רגע, הקוקו בצד". אז אחרי שהקוקו היה קדימה מדי, מאחור, בצד, באמצע, עם בומבות, בלי בומבות - היא מרוצה!

אני שומעת צרחות מכיוון חדר הבנות, שירה עומדת באמצע החדר ודמעות זולגות מעיניה: "כואב לי הראש".

"אמא, תקלפי לי גם תפוז", בני מבקש.

"אתה לא רואה ששירה בוכה?"

"אז תעשי לי רק סימנים".

"שירה, מקודם היית בריאה לחלוטין... תראי לי בדיוק איפה כואב לך".

"איפה הקלסר שלי? הרגע הנחתי אותו על השולחן! מה זה כאן, משולש גרין הנצחי?" זעקות שבר נוספות בוקעות והפעם מכיוון הסלון. החבר'ה הצעירים מנצלים את העובדה שאני לא ממשיכה להאיץ בהם לסיים את העוגה והשוקו, ופותחים במלחמת כריות. אני מנסה להתעלם, מנסה להרגיש שפויה, ומתמודדת רק עם הבעיות הנקודתיות המפריעות למהלכו של הבוקר.

פתאום הפאזל מתחבר לי בראש: לשירה יש מבחן בחשבון היום, לכן כואב לה הראש.

שקט יחסי

ההסעה של הבנים מגיעה בעוד דקה וחצי, איפה התפוז? מהר סימנים, שירה שניה, ביי בנים רוצו, שיהיה לכם יום נפלא.

אל תדאגי שירה, גם אם לא תקבלי מאה במבחן, אמא הכי אוהבת אותך בעולם (ואני עוד יותר אוהב אותך אם לא תאחרי היום...) שירה מבינה שהדיאגנוזה שלי לא אכזבה הפעם, הצרחות נרגעו באחת.

זה עבד, נס! הם יוצאים בזה אחר זה, מימי מנצלת את הדקות האחרונות כדי להשאיר את חותמה בכל מקום אפשרי במטבח. "בואי", אני מרימה את היצור הכי מתוק שאני מכירה, סולחת לה באותו הרגע על החלב שנשפך, על המזלגות שהוצאו מן המגירה, ואפילו על התבלינים שהתערבבו להם על הרצפה.

8:15: שקט? אפשר לנשום לרווחה, אבל בעצם לא. אני חייבת לסיים כתבה עד הצהריים...

• תובנה אחת לשבוע:

לא משנה אם את שולחת לגן שני ילדים או שמונה, בכל מקרה יהיה לחץ. הכי חשוב לדעת לתכנן, ובמקביל - לדעת לוותר על התכנון ולזרום עם מה שקורה.

• לקריאת הטור הקודם של מלי גרין לחצו כאן