תשעה ילדים ועבודה אחת
נגמרה חופשת הלידה, נגמר החופש הגדול ומלי גרין צריכה לחזור לעבודה. רגע לפני הישיבה הראשונה היא נזכרת איך זה. ככה תפתחי כישורי להטטנות כשאת אמא לתשעה ילדים (והיא לא עובדת בקרקס)
הטלפון מצלצל. על הקו מזכירת המערכת שמזמינה להגיע מחר לישיבה. היא גם נורא שמחה שהסתיימה חופשת הלידה שלי ואני חוזרת לעבודה. אני לא מצפה שהיא תבין.
הסתיימה? איך היא יכולה להסתיים אם היא טרם התחילה? אני מנסה לחבר את פיסות הפאזל של החודשים האחרונים. החודש הראשון הסתכם בניסיון לשרוד את הלילות הקשים, החודש השני והשלישי התערבבו להם יחד עם מלחמה והחופש הגדול של הילדים.
ופתאום, כשאני יושבת לי מול המחשב מנסה להתחיל לסדר ולשחזר קבצים, אני מוצאת קובץ אחד שהלך לאבוד במערכת המסועפת של עולם התיקיות במחשב. כמו בסרט הכל מתחיל לחזור אלי, וכשאני קוראת אותו אני מתחילה להזכר איך זה לעבוד. איך זה להיות אמא לילדים ולנסות גם להחזיק בתפקיד נחשק.
בערך לפני שנה
כמובן הכל מתחיל בתקלה. האי.מייל שלי לא מחובר, האי.מייל שלי לא מתפקד. אני מתקשרת פעם אחר פעם למוקד השירות כדי להתחנן בפניהם שיסדרו את התקלה, ובסוף לומדת שיש תקלה רצינית בכל השכונה ושעד מחר בבוקר אין סיכוי ששירותי האינטרנט והדואר האלקטרוני יחזרו לפעול. הם מאוד מצטערים.
הנייד פולט את השיר המצחיק שאני לא מצליחה לשנות. העורך מעבר לקו: "נו, מלי, מה קורה? אני מחכה לחומר".אני מנסה להסביר לו על הבעיה הרצינית בשכונה שגרמה למותו בטרם עת של הדואר האלקטרוני שלי, אבל הוא קוטע אותי: "מלי, על פקס שמעת?", הוא מנתק לפני שאני מספיקה להסביר שאולי לו יש פקס במערכת, אבל הפקס שלי פתח בשביתה בדיוק לפני שבוע ועוד לא הספקתי להכניס אותו לתיקון.
הרהורי הפקס שלי נקטעים לשמע הילד הראשון שמופיע בסיום יום הלימודים. הראש שלי מתחיל לעבוד במרץ. ובכן, תסריט א': אעתיק את הכתבה על דיסק. אקח מונית לבית של אתי ומשם אפקסס למערכת. החיוך שב לשפתי אך מיד קופא. טכנאי המחשב שהיה כאן הרס את הכונן. הנייד שר לו שוב. "נו, מלי, באמת", נוזף בי העורך. אני מתחננת על נפשי, מפחדת לשתף אותו בסיטואציה הקפקאית אליה נקלעתי. תסריט ב': או.קיי, אין ברירה. אצרוב את הכתבה על דיסק עגול, אחר כך מונית לאתי, היא תדפיס לי את הכתבה ופקס למערכת.
"א מ א- שלום!", שימי ובני נכנסים. הילקוטים נזרקים לכל עבר והם רצים למטבח לחפש אוכל. אני בנתיים מחפשת דיסק עגול וכמובן מגלה שאין לי. אין ברירה, חייבים לתכנן את תסריט ג': טלפון לענת, זו שעושה הסעות. האם תוכל לעשות הסעה פלוס שמרטפות? ענת מגיעה, ולקולה נקבצים הילדים בשמחה, ידיהם עמוסות אוכל. הקטנה מותירה אחריה שובל של פירורים. כולנו נכנסים להסעה ויוצאים לדרך.
ענת תישאר עם הילדים במכונית בעוד אני קונה דיסק, התוכנית בנתיים מתנהלת כסדרה. "אמא, אני רוצה לבוא איתך!" דודו דולק בעקבותיי. התור בחנות המחשבים ארוך. "אפשר לקנות חבילת דיסקים? אני נורא ממהרת, הילדים במכונית". אני שומעת את מימי בוכה בטנדר, היא צמאה, או שאולי החיתול מלא. סוף סוף אני משלמת, מחזיקה ביד דודי ושועטת בחזרה לטנדר.
הנייד מצלצל שוב. "מלי, את מעכבת את כל המערכת. מה קורה לך היום?" נוהם העורך מעברו, ובצד השני אני שומעת עוד מנגינה: "בוקי, אני רוצה בוקי", מימי מייבבת. הבנים במושב האחורי מתחילים לשחק משחקי חיילים, שזה אומר מכות ולקיחה בשבי. "רגע רגע, מי רוצה ממתק?" לרגע משתררת דומיה.
"ענתי, את יכולה עוד דקה לחכות לי בבית ולהסיע אותי אחר-כך לבית של אתי?", אין בעייה המונה דופק והיא מרוויחה את לחמה ביושר. אני רצה את המדרגות, טסה אל המחשב ובמהירות שיא מעבירה את הכתבה אל הדיסק. בנתיים, כשהדיסק עושה את שלו אני מספיקה גם להכין למימי בקבוק, מתעלמת מהפוגרום שנגלה לעיניי. אין זמן להתעכב בגלל זוטות.
הנייד שוב מנגן, אני כבר לא עונה, רק שועטת למטה במדרגות למכונית עם הילדים שממתינים לי. ענת מתנצלת, אבל היא חייבת להיפרד מאיתנו בתחנה הבאה, היא ממהרת. "ילדים, תחכו על המדרגות" שוב אני מחלקת ממתק לכל ילד ונכנסת לביתה של אתי, הילדים שלה רחוצים ובדרך למיטה. היא מהנהנת לשמע התודות שלי על העזרה, מעלה את הכתבה על המחשב ומדפיסה אותה. אני כמעט ונושמת לרווחה. עוד קצת, וגמרנו.
"הפקס תקוע," אתי מבשרת לי. "תראי, בפינה יש חנות טמבור. הם התחילו לתת שירותי פקס במחיר סביר". הרקות דופקות, סחרחורת מתחילה להשתלט עלי, "ילדים! מי רוצה לטייל?" אני חושבת שאפילו את עצמי אני כבר לא משכנעת. חבל שלא לקחתי עגלה. מימי על הידיים, קשה לי להרים אותה. "תיזהרו מהכביש! שימי, תן יד לדודי! דודי, תן יד לשימי!" הנייד מנגן שוב.
"הפקס נשלח ברגע זה ממש!" חסרת נשימה אני נוהמת אל תוך המכשיר. "מלי, זה לא בסדר, תראי מה השעה. צריכים עוד להדפיס את כל החומר. אני לא מבין אותך. חייבים לדבר על זה, לא יתכן שתתקעי מערכת שלמה, מה הסיפור? כמה זמן לוקח כבר לשלוח פקס?" תשובה ממש אין לי. חבל שלא יכולתי להקרין לו את השעות שעברתי מהרגע שסיימתי את הכתבה ועד הרגע שהצלחתי לשלוח אותה.
זהו סוף סוף אני יכולה להתפנות אל הילדים ולראות אותם ברור, לא דרך ערפל של לחץ. בכניסה לבניין אני פוגשת את השכנה המושלמת שלי, כשמימי על הידיים ושאר בני החבורה צוהלים ורועשים. "רק עכשיו את מתחילה להשכיב אותם לישון?" היא שואלת, כשעל פניה הבעת זעזוע. אני מהנהנת וממשיכה הביתה. איך שאני נכנסת הביתה הטלפון מצלצל ומעבר לקו הטכנאי, שמבקש ממני לבדוק אם החיבור לאינטרנט חזר. התשובה חיובית, אני ממהרת לשלוח את הכתבה. התגובה לא מאחרת לבוא. "מלי, לפחות חסכת לנו את ההדפסה. לא יכולת לעשות זאת מוקדם יותר?"
ואמא לתשע אומרת: "מייל, פקס, מחשב, לוח אם, לוח אב. איך זה שהכל נהיה רק יותר מסובך?"
מלי גרין, בת 33, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה
לטורים הקודמים:
