ה-6 באוקטובר 2000. נוכח מהומות הדמים בהר, ובתגובה לאיומי המוסלמים שהילכו אימים, מחליט אהוד ברק לפנות את משטרת ישראל מהר הבית ולהציבה בקו הכותל, למטה. התוצאות: הווקף סוגר את ההר לביקורי יהודים; עזות המצח הפלסטינית גוברת. מדי ששי, בזמן התפילה, נושא הדרשן הערבי דרשת שטנה נגד ישראל ומלבה את הרוחות; התנועה האיסלאמית מכריזה במנטרה הקבועה: היהודים מסכנים את מסגד אל-אקצה; עם סיום התפילות ניחת מטר אבנים על המתפללים שליד הכותל; בכל אמצעי התקשורת בארץ ובעולם טוענים הפלסטינים שמדובר בפרובוקציות של ישראל. המשטרה, שהונחתה להצניע לכת כדי "לא להרגיז" ו"לא לתת עילה לערפאת להבעיר אש", פונה לראשי הווקף ומבקשת שירגיעו את השבאב. לאחר כ-25 דקות "נרגעות הרוחות", וזריקות האבנים על הרחבה שכבר התרוקנה, פוסקות. האם מדיניות שונה כלפי הפרובוקציות הפלסטיניות הייתה גורמת לעלילה להתפתח אחרת? רצף העובדות מעיד שכן.
במרס 2001 הושבעה ממשלת שרון הראשונה. הטרור הפלסטיני המתגבר היה אז בעיצומה של "אינתיפאדת אוסלו"; בהר הבית בוצעו חפירות מסיביות, המוחקות כל זכר להיסטוריה יהודית; בירושלים פעלו "מנגנוני הביטחון" של הרשות; פייסל חוסייני נהג כ"נציב עליון" המוציא לפועל את הוראותיו של ערפאת מתוך האוריינט האוס, בלב בירתה של מדינת ישראל. מומחי כוחות הביטחון וקציני משטרה לא מעטים, כבר תחת צילה המאיים של ועדת אור, עדיין מושפעים מרוח הנכאים של ממשלת ברק, הזהירו: אם תוכנס המשטרה במטרה להפסיק את השלכות האבנים, יהיו הרוגים על הר הבית. זוהי בדיוק שאיפתו של ערפאת - להפוך את העימות הישראלי-פלסטיני לעימות בין-דתי יהודי-מוסלמי. המלצתם - להמשיך בהסדר הנוכחי, אבל להיות נחושים. משמעה: המשך סקילת המתפללים היהודים וסילוקם מהכותל. את המצב הנפסד חיוני היה לשנות.
זוכרים את הסרט "דלתות מסתובבות"? מסתבר שכמו בסרטים, גם במציאות, מדיניות אחרת שהכתבנו לסצנה המוכרת (שבאב, ווקף, הסתה, התלהמות, אבנים וחוזר חלילה) משנה את המשך העלילה. באביב 2001, עם זריקת האבן הראשונה, הסתערה המשטרה מיידית, בכוחות גדולים, ללא נשק חם וללא כדורי גומי, לתוך רחבת ההר, הרחיקה את הפורעים מטווח זריקה ופעלה למיצוי הדין עם המעורבים; הורתה לווקף להפסיק את החפירות; סגרה את שערי ההר בפני משאיות המובילות את העפר החוצה ומכניסות חומרי בניין פנימה; אסרה על כל הכנסת שינוי בהר הבית, ולו ביצוע פעולות תחזוקה במבנים, ללא קבלת אישור מראש, והחלה לפעול לאכיפת הוראותיה. זריקות האבנים פסקו כמעט מיד.
אי-אפשר כמובן לבודד את המדיניות שננקטה בירושלים מהמדיניות הנחושה נגד הטרור שנקטה הממשלה בשנים 2002-2001, במיוחד מאז הפיגוע במלון פארק. בכל הקשור לביטחון הפנים, המשטרה הונחתה לאכוף את החוק בנחישות ובהגינות. כך נסגר האוריינט האוס, על כל שלוחותיו הסרטניות; הוצרו צעדיהם של "מנגנוני הביטחון" הפלסטינים, עד ששותקו; נסגרו משרדי הנהלת אוניברסיטת אל-קודס, עד שהיו"ר נוסייבה חתם על התחייבות להפסיק כל חתרנות ופעילות תומכת טרור ממשרדיה; יחידות שוטרים בלבוש אזרחי החלו לעלות להר בקביעות כדי להכשיר את הקרקע מחדש לביקורי יהודים. מאליו מובן שהתנועה האיסלאמית עשתה כל שבידה כדי להעמיד את ישראל במבחן הסצנה המוכרת: שבאב, הסתה, התלהמות, הפגנות, אבנים. הם החלו לבנות את מסגד שיהאב א-דין בנצרת, כהתרסה מול מאמיני כנסיית הבשורה הנוצרים; הם ניסו להתסיס ולהתפרע בהפגנות "יום האדמה" ובאירועי אזכור אוקטובר 2000, וגם אז שמענו מפי השייח סלאח רפליקות הסתה דומות לזו שנשמעה השבוע בנצרת: "מי שמשחק באש - יישרף". הם הלכו על התסריט שלהם, ואנחנו - על שלנו: עמידה גמורה על שמירת החוק ולעולם לא להיכנע לאיומים. התוצאות: ריבונות ישראל חזרה אט-אט לירושלים; שערי הר הבית נפתחו מחדש לביקורי יהודים; התנועה האיסלאמית הורידה לזמן מה פרופיל וראשה נידון למאסר.
הכברתי בפרטי העלילה הנ"ל לטובת קורא אחד, שר הביטחון פרץ, שכנראה לא ראה את הסרט ההוא, ולכן מציע לממשלה לאמץ את התסריט הכנוע. כרונולוגיה של עוד טרור ידוע מראש. לאחר התבוסה בלבנון, שעה שהקסאמים ממשיכים ליפול ללא הפסקה בשדרות - כושר ההרתעה של ישראל "על הקרשים" כגוף מובס, שכדאי ואפשר להתחיל לחבוט בו מחדש. שער המוגרבים הוא רק תירוץ. כדי לעצב את העלילה באופן הרצוי לנו, יש לבצע את הדרוש לרווחת הציבור בשער המוגרבים. ממשלת ישראל חייבת כאיש אחד להפסיק להתנצל, לעמוד על ביצוע החוק כרוחו וכלשונו, ולעולם לעולם לא להיכנע לאיומים שתרבות הטרור מאחוריהם. רק אפשרות אחת חמורה מאלימות - הכניעה לה.
הכותב שימש כשר לביטחון פנים וכיום עמית מחקר במכון למדיניות נגד הטרור