בין המשובח למגוחך

עם עריכה קשוחה, להקת נגנים נלהבת יותר ומבצעים יומרניים פחות, אוסף המחווה לבוב דילן היה יכול להיות מושלם. אבל מתוך 33 הביצועים ב-"I'm Not There", רק מעטים מצליחים לחדש ולרגש. גיא חג'ג' מצא עצמו מפריד התבן מהמוץ

גיא חג'ג' פורסם: 05.11.07, 09:10

 

בגיל 66, כשמאחוריו 32 אלבומי אולפן ואינספור אוספים, הופעות חיות, סרטים, ספרים ושירים שהפכו לאבני דרך בהיסטוריה האמריקנית, בוב דילן הוא גיבור נצחי של התרבות הפופולרית, שאין מערערים על מעמדו בהיסטוריה של המוזיקה. בשנים האחרונות קיבלנו אוטוביוגרפיה, אלבום חדש, סרטים תיעודיים ואוספי להיטים, ועכשיו מגיע גם תורו של אלבום המחווה הבלתי נמנע.

 

למסכי הקולנוע יצא בימים אלה (ויגיע לארץ ב-20 בדצמבר) הסרט "I'm Not There" של טוד היינס, שמשרטט ביד חופשית דיוקן רבגוני של בוב דילן האמן, המהפכן, האדם והמיתוס. היינס מלביש את דמותו של דילן בשישה שחקנים שונים – כולל שחקנית וילד שחור – במה שצפוי להיות פסיפס קולנועי מיוחד במינו לאדם מיוחד במינו. וכראוי לסרט בו דילן מוגש לנו בכל פעם דרך אדם אחר, מריצ'רד גיר ועד קייט בלנשט, אלבום הפסקול של הסרט מורכב כולו מגרסאות כיסוי חדשות לשיריו.

דילן. נשמע טוב רק מפיו (צילום: איי פי)

 

כמו באלבום המחווה שיצא לאחרונה לג'וני מיטשל, גם כאן מגויסים אמנים בעלי שם, וגם כאן הביצועים נעים בין המשובח למגוחך. ביצועי מחווה לשירים של אמן מזוהה וייחודי כל כך חייבים להיות מיוחדים מאוד בעצמם כדי להותיר רושם. מבצע שמנסה להתקרב מדי לביצוע המקורי או להשטיח את השיר לסגנון המזוהה עמו עצמו, נדון כמעט תמיד לכישלון.

 

וכישלונות כאלה יש כאן בשפע. החל מקאט פאוור שמתחפשת לדילן כל כך טוב שאפשר לומר שהיא מיישנת את השיר ולא מחדשת אותו, דרך The Hold Steady שנשמעים בדיוק כמו שהם נשמעים תמיד, וכלה באדי ודר, סולן פרל ג'אם שפותח את האלבום בביצוע חיוור במיוחד ל-"All Along The Watchtower".

 

הביצוע הזה נראה מבטיח על הנייר (כמו האוסף כולו), וסביר להניח שאם הלהקה המלווה את ודר אכן הייתה פרל ג'אם, היינו זוכים לביצוע בלתי נשכח. אבל אכזבה נוספת נרשמת מלהקת The Million Dollar Bashers, סופרגרופ שהוקמה לצורך אלבום המחווה ומנגנת ברבים מהשירים, וגם בשיר של ודר. הלהקה, שמורכבת מנגנים של סוניק יות', וילקו, טלוויז'ן ואחרים, נראית כמו חלומו הרטוב של כל סולן. אבל מרוב מקצוענות הם נשמעים מקצוענים מדי, נטולי תשוקה ונדושים.

 

לרשימת הפספוסים אפשר להוסיף גם את שרלוט גינצבורג, שמרדדת את "Just Like A Woman" הנהדר לפסקול חד ממדי לחדר המיטות ואת קארן או, סולנית Yeah Yeah Yeahs, שמנסה להיכנס לנעליה הגדולות של פי-ג'יי הארווי בביצוע ל-"Highway 61 Revisited" אך סובלת גם היא מלהקת-העל המגושמת, שמלווה אותה בלי שמץ יצירתיות.

 

יש דברים שקשה לקלקל

הבעיה הגדולה ביותר בה נתקלו רבים מהמבצעים הוא הקושי שבחילוץ מלודיה דומיננטית משירים שפעמים רבות נוטים להיות רפטטיביים, דלים במנגינה או פשוט "דילניים" - כאלה שיישמעו רע בפה של כל אחד מלבדו. בניגוד למארק רונסון, שברימיקס המוצלח שלו ל-"Most Likely You Go Your Way" הצליח לחלץ מדילן מלודיה בעל כורחו, רוב הביצועים כאן רק מדגישים את דלות החומר המלודית של הבוֹב. כשהכוח הוא בטקסטים, אין מה לעשות - לא כולם יודעים להגיש אותם בחדות המתאימה, עם הניואנסים בעומקי גוון הקול או עם המחאה בשורשי הצעקה הצרודה.

 

עם זאת, גם ביצועים טובים לא חסרים כאן – ככה זה כשיש 33 ביצועים באלבום. סוניק יות' משבחים את "I'm Not There" בביצוע פשוט, מעושן ומרתק. אנטוני והג'ונסונז מרטיטים יפה את הלב ב-"Knocking On Heaven's Door", ו-Yo La Tengo מקפיצים את "I Wanna Be Your Lover". רגעים נפלאים נוספים אפשר למצוא בביצועים המעניינים של ג'ף טווידי (סולן להקת וילקו) ומארק לנאגן, ובביצוע הסוחף של אגדת הפולק ריצ'י הייבנס ל-"Tombstone Blues".

 

כמו אלבומים כפולים רבים, גם האוסף הזה היה יכול להרוויח מיד קשוחה

בעריכה, להצטמצם לדיסק אחד ולהפוך לאלבום מחווה מרשים וראוי. בסופו של דבר יש בו לא מעט ביצועים מוצלחים, לא מעט רעים, ולא מעט שירים שכתובים כל כך טוב בבסיסם, שקשה לקלקל אותם בכל מקרה.

 

אבל במצבו הנוכחי, עם כמות הביצועים העצומה שהוא מפיל על המאזין והרמה הלא אחידה שלהם, מדובר באוסף שפשוט לא כיף לשמוע ברצף. גם כך הוא מדבר מראש למעריצי דילן מושבעים, ולאלה מומלץ ללקט בפינצטה את הביצועים האהובים עליהם מהאלבום, ולצמצם אותם לכדי אוסף קצר יותר ומהודק יותר. האם יש בכלל הצדקה לאוסף הזה, והאם שיריו הקלאסיים של דילן אכן זקוקים למחווה? התשובה, ידידיי... אה, אתם יודעים.