התשובה עפה ברוח

"מה שאני לא יכול לקבל זה את החזון של דילן כנביא, כמשיח של בני עשרה, את כל הדברים שבגללם הוא נערץ. כפי שאני רואה אותו, יש לו כשרון קטן עם חוש ענק להייפ-עצמי, לבניית מיתוסים חובבניים, שהיא אותה משוואה שהיתה לאלביס, מיק ג'אגר, ג'ים מוריסון וכל אותם אנשים שהכניעו את הרוק. מה שמבאס זה שאת דילן מתיימרים להציג כהרבה יותר מזה (ניק קוהן, "אוופבופאלובופ אלופבאמבום – פופ מההתחלה", 1968 ).

בוב דילן, יותר מכל אמן אמריקני, היה נוכח בשיח הציבורי המערבי יותר מארבעה עשורים. אף-על-פי-כן, כותב השירים הכי משמעותי בעידן הרוק הפך עם הזמן יותר ויותר לחידה. כשהוא משתדל להתחבא מעיני הציבור, ממעט לספר על אודות עצמו, ומציג שירים סוריאליסטים רוויי אלגוריה הנתונים לפרשנויות רבות, דילן עטה על עצמו מסתורין כפי שלא היה סביב אף אמן אחר. והמיתוס רק גדל מדי יום: לוחם זכויות האזרח, ביטניק ההמונים הראשון, הסנדק של הפולק-רוק, הדואליות היהודית-נוצרית, היחסים עם הרבי מלובביץ' ומיתוגו כאחד מגדולי המשוררים האמריקנים של המאה ה-20, כל אלה הפכו את הדיבור סביב דילן למורכב יותר ויותר. האוטוביוגרפיה החדשה שלו, “כרוניקות: חלק 1 ", שיצאה החודש בתרגום עברי, אמורה לספק כמה מן התשובות.

השם "כרוניקות" ולא "אוטוביוגרפיה" כבר מרמז על מה שאנו עתידים למצוא בו. נתחיל בעובדה כי לספר אין סדר כרונולוגי והוא אינו מנסה לספר סיפור בקו לנארי. הספר מורכב מחמישה פרקים: שני הראשונים עוסקים בסצנת הפולק של גריניץ' ווילג'; הפרק שלישי עוסק באלבום "New Morning" מתחילת שנות ה-70, שבו דילן מנסה למצוא מחדש את הקהל שלו, שמתגעגע ל"דילן הישן". פרק רביעי (ומאלף) עוסק באלבום "הו מרסי" מ-89, והפרק האחרון חוזר לימי האוניברסיטה במיניאפוליס (שלושה סמסטרים בסך הכל), שם הוא מגלה את גיבור הפולק, וודי גאט'רי, ומגיע להחלטה לעזוב לניו-יורק. הספר מסתיים בהחתמה שלו ב'קולומביה' ובמפגש עם המנהל רב העוצמה, אלברט גרוסמן.

ילד טוב של אמא

אבל לפני שנמשיך סיפור קטן: נשיא סי.בי.אס רקורדס לשעבר, וולטר יטניקוף, סיפר כי הוא נפגש פעם עם דילן (שהיה חתום אצלו ב'קולומביה') לארוחת ערב במסעדה ניו-יורקית. דילן הופיע באיחור של שעתיים יחד עם אמו ואחדים ממשפחתו המורחבת. בזמן הארוחה הקפידה אמו להבריק בתפקיד היידישע מאמא: "קדימה בובי, אתה לא אוכל שום דבר", היא הקפידה לנדנד לו. "אמא, עזבי, את מביכה אותי", ענה בובי. יטניקוף, שנדהם לרגע מהעובדה שמולו יושב בסך הכל ילד-טוב-של-אמא ולא האגדה שלה ציפה, אמר לו בחיבה משהו כמו, "אתה כולך זיוף אחד גדול, הלוא אתה כתבת את 'הזמנים, הם משתנים', לא?", ודילן ענה: "אתה יודע, זה היה מזמן".

ובחזרה ל"כרוניקות": כל חובב דילן יכול להבחין בקריאת הספר, שיצירות המופת הגדולות באמת, היחסים עם הבנד, הביטלס, הגירושין, היהדות וההתנצרות, אינם מוזכרים כאן (ואולי יבואו בחלק הבא). זאת מאחר שלדילן היתה מטרה גדולה ב"כרוניקות" הללו, והיא להציג, לטעמו, את דמותו בקונטקסט הנכון. זה אולי ישמע מפתיע, אבל דילן מעוניין לנפץ באופן חלקי לפחות את המיתוס סביבו. הוא מעוניין להסיר מעליו את מה שהכביד על ניק קוהן, ולהציג לקהל הקוראים את מה שנחשף בפני יטניקוף.

ראשית, הוא מסרב לראות את עצמו כדמות ייצוגית של הסיקסטיז או של עשור כלשהו, או בכלל כפיגורה בעלת חשיבות תרבותית. הוא אמנם האמין בראשית שנות ה-60 שאמריקה חולה; 

 הוא היה ליברל ולא יכול היה להסכים למדיניות האפליה שהיתה נהוגה כלפי השחורים; המלחמה הקרה וויטנאם היו מטופשות; ויותר מהכל – הוא באמת רצה ליצור תמונה של אמריקה אחרת, רפובליקה אלטרנטיבית, מה שהמבקר האמריקני גרייל מרקוס כינה כ"רפובליקה הבלתי נראית". הוא באמת רצה לכתוב, לדבריו, "שירים מרדניים", שיציגו אפשרויות קיום חדשות לאדם, כפי שהוצגו לראשונה על-ידי משוררי הביט. עם זאת, דילן חש לא בנוח, וזאת בלשון המעטה, כאשר ה"טיימס" מיקם את תמונתו לצד מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי וקסטרו כדמויות החשובות של שנות ה-60. הוא, לדבריו, מעולם לא התכוון לכך. הוא, בסך הכל, כותב שירים.

הכתיבה של דילן על חייו מפתיעה מאחר שהוא עוסק באופן אובססיבי באנשים סביבו ולא בעצמו. החל בסטארים נשכחים של סצינת הפולק וכלה בפיגורות כמו דייויד קורסבי ("ארכיטקט של הרמוניה"), ג'ון באאז ("מלכת הפולק), בונו ("איש של חזון") ו-וודי גט'רי (האבא הרוחני שלו). כל אחד מהם, שהיה שותף לאפיזודה בחייו, זוכה לסופרלטיב מעורר השתאות וניתוח מדוקדק של אישיותו (מתברר שג'טרי מאוד דומה במראהו לאביו של דילן).

דילן מסתקרן מכולם (הידע של בונו לגבי אמריקה הרשים אותו), והעולם מעניין אותו, וזהו כנראה גם סוד הצלחתו. הוא אולי התחבא שלושים שנה מאימת התקשורת שרדפה אחריו לכל מקום, אבל דילן, כך מתברר, אוהב בני אדם. אז אין פלא שהם אוהבים אותו, או את דמותו כפי שהיא מתבטאת בשיריו. בעוד שישנם פרקים שלמים שהלכו (לעת עתה) לאיבוד בכרוניקות, דילן מפגין זיכרון מדהים לפרטים "לא חשובים" לכאורה: מה לבשו האנשים בזמן שפגש אותם, איזו מוזיקה הם שמעו, אלו ספרים היו להם בבית. פרטים ואנשים אלה הם שהשפיעו על חייו.

כולם היו יהודים

דילן הוא אולי איש של מילים, אבל הוא מבקש להסביר לנו שהוא תמיד ראה את עצמו גם כמלחין וכמוזיקאי. יש חלק משעשע שבו הוא מסביר את ההבנה ההרמונית שלו (היעילה להפליא), ועדיין הוא לא מרפה מחולשותיו. הפרק על "הו מרסי" מוקדש לאודיסיאה שצלח כדי לצאת מיובש היצירה: איך שכמעט אכזב את המפיק הדגול דניאל לנואה, ואיך, מבחינתו, האלבום ישמש כמבוא למה שהם יעשו שמונה שנים מאוחר יותר ב "Time Out of Mind". אחד הרגעים המרגשים ב"כרוניקות" הוא הרגע שבו ג'ון המונד, הוואספ האריסטוקרט בעל החיבה למוזיקת שוליים, שהחתים ב'קולומביה', מעניק לדילן את האלבום של רוברט ג'ונסון, אמן הבלוז המיתולוגי מהמיסיסיפי. דילן לא רק מעניק ניתוח כביר ליצריה של ג'ונסון, אלא מתאר את הדרך שבה האלבום השפיע על עשרות משיריו ועל האלבומים הכי חשובים שלו שהוקלטו באמצע העשור במעבר האישי שלו מאמן פולק לרוקונרולר פואטי.

מן ה"כרוניקות" עולה ניתוח מורכב של דילן האיש. הוא מקפיד לדווח אלו תקליטים, משוררים או ספרים שעיצבו את עולמו (את "12 הקיסרים" הוא אהב, וגם את רוב הספרים של בלזאק; את "יוליסס" הוא לא הצליח לקרוא), ומתוך כל אלו עולה תמונה של איש חכם מאוד, שמקפיד שלא להישמע אינטלקטואל. עם זאת, דילן לא יכול להסתיר את כישרונו לבניית מיתוסים. הוא מקדיש מקום נרחב לדרך שבה עיצב את שמו: מרוברט צימרמן לבוב דילן. בהתחלה הוא חשב על רוברט אלין, אבל לבסוף דילן נראה חזק מאלין, ובוב חזק מרוברט. ככה נוצרה האגדה. גם אם אחרי הכל, הוא מקפיד להדגיש שהוא בסך הכל אדם רגיל שמכבד אנשים אחרים. איש משפחה, שכמו אלביס (וכמו כולנו בעצם), הוא מאוד אוהב את אמא.

אז אלו פרטים מן התקופות הנדונות בספר דילן השמיט? די מסקרן שהוא לא מזכיר ולו פעם אחת שהוא נולד כיהודי (הוא רומז על כך כשהוא מקשר בין הווילג', אושוויץ, הקמת מדינת ישראל והולדתו). הוא מספר שסבתו הגיעה מאודסה (כלומר, הוא דור שלישי באמריקה למהגרים יהודים), הוא גם מזכיר את הביקור בירושלים שבמהלכו צולם עוטה טלית, אבל בגדול הוא לא מספר לנו דבר. זאת גם על רקע העבודה שמנהלו, המוציא לאור שלו, מנהל ההופעות שלו, כולם היו יהודים. נושא נוסף שזוכה להתעלמות היא השפעתו האדירה על תרבות הסמים של שנות ה-60; מעניין היה לדעת מה הוא חושב על כך היום.

לגבי המהדורה העברית: מאחר שקראתי את הכרוניקות עם צאתן בשנת 2004, קשה להכחיש שהכי כיף לקרוא את דילן באנגלית. השפה שלו ניכנת בהיתוך של פואטיקה עם טון יומיומי, שנקרא כמו שיר חדש שלו. השפה שלו לא תמיד עוברת באותה הנאה בתרגום (גם אם המתרגם ירון פריד עשה עבודה טובה). ויותר חשוב מזה: אני חושב שהיה ראוי למצוא במהדורה העברית מילון עזר ומבוא היסטורי שהיו יכולים להיות לעזר רב לקוראים חדשים שהחומר אינו מוכר להם. אחרי הכל, אין מדובר בביוגרפיה מובנית וליניארית, אלא בכתיבה אישית של דילן שאינה פשוטה לקורא החדש, העשוי ללכת לאיבוד בין עשרות הדמויות שדילן פוגש בדרכו לצמרת (התיאור שלו על אודות הדמויות אינו תמיד מספיק להבנתם בקונטקסט רחב יותר). המהדורה העברית כוללת אי אלו הערות שוליים, אבל היה כדאי לשים דגש על הסברים מפורטים יותר והקדמה בעלת מבט היסטורי רחב יותר.

אוטוביוגרפיות הן עסק בעייתי, אבל הן היסטוריות מסולפות, שבמיטבן יכולות ללמד משהו על דמותו של גיבורן ועל המוטיבציות שמניעות אותו. אי לכך, “כרוניקות: חלק 1" הוא באמת ספר מורכב ומענג. הוא אינו מעניק את כל התשובות לגבי המסתורין סביב דילן, אבל הוא בהחלט חושף קווים מעניינים לדמותו, ואף יותר מכך. יש לצפות להמשך.