כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

מצימרמן הקטן לדילן הגדול

בזכות סצנה אחת בה בוב דילן, אלוהי הפולק, מתגמד לבנאדם רגיל, עייף וזועם שווה לראות את "Don’t Look Back", סרטו הדוקומנטרי של די. איי. פניבייקר, שיצא על גבי דיוידי. וגם בזכות כל השאר

גיא בניוביץ'פורסם: 10.05.07 , 10:07

זוכרים את "מרפי בראון" הדגולה? באחת הסצנות המצחיקות ביותר בסדרה, ניצבת העיתונאית הוותיקה, בגילומה של קנדיס ברגן, מול עמיתה פרנק פונטנה, ושואגת את מה שהפך להימנון של דור הסיקסטיז: "Johnny's in the basement mixin' up the medicine”, והוא משיב מיד: "I'm on the pavement, thinkin' 'bout the government".

אלו שתי שורות הפתיחה של השיר "Subterranean Homesick Blues". אל תתעצבו אם לא זיהיתם, אתם כנראה לא מהדור הנכון, זה שגדל על שורותיו של רוברט צימרמן הצעיר, הוא בוב דילן. וזה לא מקרה שהשיר הזה פותח את "Don’t Look Back", סרטו הדוקומנטרי של די. איי. פניבייקר, בסצנת החלפת השלטים המפורסמת. אם תרצו, הווידאו קליפ הראשון בהיסטוריה, 42 שנים אחורה.

"אני לא מאמין בצימרמן" (ג'ון לנון, "אלוהים")

בואו נעשה קצת סדר. השנה היא 1965. דילן, אמן פולק-רוק מוערך, עורך את המסע האקוסטי האחרון שלו במרחבי האי הבריטי. שנה לאחר מכן הכל ישתנה. הוא יעבור תאונת אופנוע קשה, ישתקם, ויתחשמל, כלומר יזנח את הגיטרה האקוסטית והמפוחית לטובת גיטרה חשמלית ולהקת רוק. העולם מתחלק מאותו רגע לשניים: ה-99% שהבינו שבפסטיבל ניופורט, שבו הופיע, נולד שלב חדש במוזיקה, והשאר שהחליטו שהוא "התמסחר" ואיבד את זה. רחמיי לאלה האחרונים, השקולים לכאלה שלא משתמשים במזגן כי "רוח מגניבה יותר".

מסמך תקופתי של ממש

אבל אנחנו עדיין בשלב הפריצה. דילן הוא כוכב בארצות הברית, אבל בבריטניה שטופת הביטלס והסטונז רק מתחילים להבין את חשיבותו. הוא יוצא למסע בין תיאטראות ואולמות כדי להביא את בשורת הפולק, כשהכל מתועד להפליא במצלמותיו של פניבייקר, אז במאי מתחיל שזה סרטו השני. בימים אלה יוצא הסרט, "Don’t Look Back", בשחור לבן, בדיוידי משופצר המכיל כמה בונוסים נאים.

למרות שהצפייה לא פשוטה ותכריח אתכם להשתמש בכתוביות תרגום לאנגלית (הדיוידי לא מתורגם לעברית) כדי לא לאבד מחצית ממה שנאמר, היא שווה את זה בזכות סצנות בלתי נשכחות. אפשר לומר למעשה ש"Don’t Look Back" הוא האנטי-תזה לסרט רוקנרול מקביל שנעשה באותה שנה ממש, "Hard Days Night" של הביטלס. בעוד זה האחרון הוא "מוקומנטרי" מבדר ומתוסרט אודות מעלליה של להקת רוק צעירה, כולל שטיקים, שירים ובדיחות, הרי שהסרט הדוקומנטרי של פניבייקר הוא מסמך תקופתי של ממש, שמציג כמה וכמה נושאים שמרתק לחזור אליהם. מפגש בין דורות, בין תרבויות, בין אמנים לקהל שלהם ומה לא. הנה שלוש סצנות שלא ייצאו לי מהראש הרבה זמן, והן לכשעצמן סיבה מספיק טובה לצפות בסרט, אם אתם חובבי דילן או את התקופה:

סצנה מספר 1: כמה שווה הבוב שלך?

המנג'ר של דילן, אלברט גרוסמן (כן, גם הוא יהודי), יושב עם אמרגן אנגלי מלוקק שמנסה לדחוף את דילן הצעיר להופעות ב-BBC הנחשב. גרוסמן רוצה 2,000 פאונד להופעה בת חצי שעה (דמיינו לעצמכם כמה צריך לשלם לדילן היום...). ה-BBC מנסים להתחמק, ובסוף מודיעים שהם מוכנים להוציא על האמן האמריקני הצעיר רק 1,250 פאונד. על פער של 750 פאונד(!) מתנהל קרב עצבים טלפוני של כמה דקות, המלווה באיומים כמו: "בגרנדה ממש רוצים אותו, אז תחליטו מהר".

סצנה מספר 2: איפה רובין הוד?

דילן וחבורתו, רגע לפני הופעה, מקבלים הודעה ש"אשת השריף" רוצה לברך אותם. אשת השריף? איזה שריף, תוהים האמריקנים בהלם, השריף מנוטינגהאם, ההוא מ"רובין הוד"?

מסתבר שמדובר ברעייתו הכבודה של נושא משרה מוניציפלית כלשהי, שבשמלתה ועדייה המפוארים נראית כהיפך המושלם לחבורת הביטניקים מאמריקה. היא מציגה בפני דילן הנבוך את שלושת בניה: "שעזבו את המבחנים שלהם כדי לראות אותך, אז כדאי שתהיה טוב". בין לבין, היא מבטיחה לו שבקרוב ייבחר בעלה לראש עיריית לונדון, והיא מזמינה אותו להתארח באחוזתה המפוארת, "בפעם הבאה שאתה מגיע ללונדון".

סצנה מספר 3: דילן מתחרפן

אחד הרגעים היפים בסרט בו פניבייקר מתעד איך דילן הצעיר פשוט מאבד את הראש. חבורה גדולה של אנשים, בהם דונובן היפיוף ואמני פולק אנגלים, יושבים מבוסמים מעצמם בסוויטה של דילן. ואז, פורצת לפתע מהומה: דילן צועק בקולו החורק: "מי זרק את הכוס הזאת? מי זרק את הכוס למטה?"

מסתבר שאחד הנוכחים, ככל הנראה במשובת אלכוהול, השליך מחלון חדר המלון כוס שפגעה ברכב נוסע. דילן הזועם דורש מהאחראי להודות - ולהסתלק. הוא נקלע לריב אינפנטילי עם דונובן, ולנגד עיניהם הנדהמות של הנוכחים מתפוצץ הכל: מי כוכב יותר גדול, מי מוצלח יותר, ולמה האמריקנים באים אלינו כדי ללמד אותנו איך להתנהג. מעולם לא תראו את דילן כפי שהוא נראה ברגעים האלה. זועם, ילדותי, צדקני. לפתע מתגמד אלוהים של הפולק לבנאדם רגיל, צעיר, עייף, שנמאס לו מחבורת אוכלי החינם שרובצים אצלו בחדר. נמאס לו מהילד-פרחים הזה דונובן, שרוצה להיות הגרסה הבריטית שלו. נמאס.

"תקשיב, רוברט צימרמן, כי בשבילך אני שר, שיר על איש בשם דילן, עם קול של דבק ועפר" (דייויד בואי, "שיר לבוב דילן")

די. איי. פניבייקר המשיך בקריירה מופלאה של סרטים דוקומנטרים, ונזכיר

את הסרט "זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים" שעשה אודות הדמות האלמותית והטרנסג'נדרית שהגה דייויד בואי ב-1973, או "ג'ימי מנגן במונטריי" על ההופעה של ג'ימי הנדריקס. אבל שיתוף הפעולה שלו עם דילן יישאר לנצח מסמך אמיץ, ייחודי, אודות אמן גדול בתחילת הדרך.

זהו בוב דילן העירום, החשוף, עם רגעים של פחד קהל, אהבה והתמודדות עם אייקון ענק שהולך ונבנה סביבו. כבר לא צימרמן הקטן, אבל עדיין לא דילן הגדול באמת. נקודת ביניים מתוקה-מרירה, שרק משתבחת עם השנים כשצופים בה.