מרד הנעורים אמור להתחיל מתישהו בתחילת שנות העשרה. אם יש לי רגע נדיר פנוי אני מפנטזת איך זה יהיה: איפור מוגזם, טריקת דלת בצירוף "את לא מבינה שום דבר", ויכוחים על כיבוי אורות ושימוש יתר בטלפון.
אבל כרגיל, הקטנה מקדימה אותי ולא מחכה עד גיל שש. למה לחכות, אם אפשר למרוד כבר עכשיו, עד שהמורדת מרגישה מסופקת ומוכנה לשוב לגילה הכרונולוגי ולמופעיו הנכונים? וכך היא חוזרת מהגן במצברוח קרבי, כל פרצופה מרוח בצבעי הסוואה, ומודיעה לי:
- מהיום אני החלפתי בעצמי את השם שלי.
- כן? ואיך קוראים לך עכשיו?
- סיגלית סנאית פראית.
- וואו! איזה שם ארוך... זה רק שם פרטי או גם שם משפחה?
- עוד לא החלטתי. בעצם, כן החלטתי.
- מה החלטת?
- אני לא רוצה להגיד.
- אבל אם לא תגידי, איך אני אדע כיצד לקרוא לך?
- כשאני אחליט אם להגיד לך אני אגיד לך. ואסור לך לקרוא לי בשם הישן שלי כי החבאתי אותו.
- בסדר, סיגלית סנאית.
- פראית!
- פראית.
- לא ככה! סיגלית-סנאית-פראית! מה, את לא מבינה?
- סליחה. סיגלית, סנאית, פראית.
- לאאאא! לא עושים הפסקה בין המילים! תגידי מהר! את באמת לא מבינה כלום.
- סיגלית-סנאית-פראית?
- מה?
- בואי נוריד את האיפור מהגן ונחליף בגדים ונצא לגינה, טוב?
- לא מורידה. איפור מתאים לי. זה עושה אותי בוגרת.
- בסדר, אבל – כל הצבעים כבר נמרחו. אז אולי נחדש את האיפור?
- אין לי כוח.
- אז שאני אאפר אותך?
- לא. את לא יודעת להתאפר. את בעצמך אף פעם לא מתאפרת. את אמא מאוד משונה.
- יכול להיות, גוגי.
- לא גוגי! איכסה! גוגי זה של תינוקות. אני סיגלית סנאית פראית. כבר אמרתי לך, לא?
- 'צטערת. אמרת לי.
- את באמת-באמת לא מבינה שונדבר. לא בשמות ולא באיפור.
- את יודעת מה? בואי תחליפי בגדים ואחר כך נדבר על האיפור.
- אני רוצה גרביונים לבנים, את נעלי הלק האדומות, שמלת נסיכות ופלאפון.
- פלאפון זה לא בגד.
- זה כן. של בוגרים. הם כל הזמן הולכים איתו. זהו, עכשיו אני כבר בוגרת ואני מחליטה לבד מה אני רוצה. ואני רוצה פלאפון.
- יש לך פלאפון ברביות. תקחי אותו איתך.
- לא רוצה. רוצה אמיתי. תקני לי. עכשיו. עם מצלמה.
- יפתי –
- אני לא יפתך. אני לא יפה ב ש ב י ל ך. אני יפה בשביל עצמי וזהו.
- את יודעת מה? את צודקת. כשתלמדי בבית ספר מחוץ לקיבוץ תקבלי פלאפון.
- ומתי זה יהיה כבר?
- בעוד... רגע - שש וחצי שנים.
- אחרי חנוכה?
- קצת אחרי חנוכה, כן.
- אוף.
- ועד אז יש לך המון זמן לשחק איתי בגינה...
- לא משחקת איתך יותר. בוגרות לא משחקות עם אמא . אני כבר לא תינוקת מתונקת.
- בסדר. את יודעת מה? אני אקח איתי ספר ואקרא אותו בזמן שאת משחקת.
- בעצם לא בא לי.
- מה כן בא לך?
- לא יודעת! תמיד את שואלת אותי! ואם אני לא יודעת אז מה תעשי לי?
- כלום. רק רציתי לברר מה מתחשק לך לעשות.
- מתחשק לי שלא תבררי.
- בסדר. רוצה לחדש את האיפור?
- רק אם תקני לי איפור של בוגרות. נמאס מאיפור-צעצועים. אני רוצה אודם אדום ואודם כתום וסגול, ואני רוצה עפרון לעיניים, סומק, מקסרה לריסים -
- מסקרה.
- תפסיקי כבר! ופודרה. וצלליות, וקרם כזה כמו שיש לאמא של יונית ורק לך אין, ופלאפון.
- לאט לאט, כשתגדלי קצת, אני מניחה שנקנה את כל הדברים האלה אם עדיין תרצי אותם. בינתיים אפשר ללכת לגינה?
- ככה? שאני אצא ככה עם איפור כזה תינוקי מהבית?
- בואי נסיר אותו עם מגבונים, בסדר?
- מגבונים זה תינוקי.
- אז אפשר לשטוף פנים במקום.
- אבל תירטב לי השמלת נסיכות!
- גוגי – סליחה, סליחה, סיגלית-סנאית-פראית? די כבר. בואי, אני אנגב לך את הפנים ונצא.
- אבל אמא.
- כן?
- אמא, את זוכרת שנשרה לי עוד שן?
- בטח.
- ופיית השיניים הביאה לי בלילה את היומן עם הפרחים והמנעול בצורת לב?
- כן, ואת שמחת בו מאד –
- אבל... אבל – זה לא היה כבד לה לסחוב מארץ הפיות?
- אה, אני לא חושבת. היא בטח פיה חזקה.
- אבל היא פיצית!
- לא יודעת... ייתכן שהיא פיה בגודל בינוני.
- באמת?
- באמת ייתכן.
- אז בואי כבר לשחק. כל הזמן אני מחכה לך!
- בסדר.
- ואמא?
- כן?
- עכשיו אני מרשה לך לקרוא לי גוגי.