חדש בערוץ הורים: שיחות עם חייזרים
הדג (זה משולחן החג שלכם) לא ממש רוצה לחגוג את ראש השנה, אבל אם כבר לחגוג אז לתת גם קצת אוכל למשה בתיבה (מסכן, אין לו אוכל בכלל) ואחר כך צריך לדאוג גם לאלוהים, כי אין לו אמא. אריאנה מלמד משוחחת עם בת חמש. לא נגענו
יחלפו שנים אחדות, במערכת החינוך ובחיק המשפחה, עד שהחייזרים הזעירים שאנחנו מגדלים יבינו את חגי ישראל ומועדיו. אמת, הנושא קשה וטעון, מורכב ומבלבל ומלא בפרטי מידע שיש לעכל עד לקיומו של הריטואל השנתי – ואז, מה לעשות, לפעמים שוכחים ובשנה הבאה צריך להתחיל מחדש.
עמוסה תובנות ורצונות משלה, שבה בת חמש אחת מן הגן, פניה מביעים תחינה נואשת – כמו כשהיא מבקשת שנגדל עוד שני כלבים קטנטנים-קטנטנים וקנגורו ממש פיצפון בבית – ובטרם התארגנתי לתשובה מנומקת מדוע שני כלבים, אוגר וצבה מספיקים, הצליחה שוב להפתיע אותי. בשיחה שלפניכם כמעט לא נגעתי. שנה טובה לכל הנושאים בעול גידולם של חייזרים, ומי ייתן וגם השנה לא יאבדו את התום.
- אפשר בבקשה שלא יהיה לנו ראש השנה בבית?
- אה, כן, אפשר – אבל למה? זה חג נורא יפה, ותקבלו בו המון מתנות –
- אבל אפשר שלא יהיה חג כזה? תעשי שלא יהיה. שבכלל לא יהיה.
- אני לא בטוחה שאני יכולה: את יודעת, כששנה מסתיימת ומתחילה שנה חדשה, תמיד מגיע ראש השנה וכולם רוצים לחגוג ולשמוח –
- לא כולם! לא נכון!
- את מכירה מישהו שלא רוצה לחגוג ולשמוח?
- אני מכירה שני מישואים.
- מי?
- הדג. ואני.
- תסבירי לי בבקשה?
- אמרו בגן שצריך לערוך שולחן יפה, נכון? עם רימונים ותפוח בדבש ומפה לבנה, נכון? ומה עוד?
- תגידי את, מה עוד.
- ראש! של דג! והדג הוא מת! הרגו אותו! בסכינים!
- אה, לא מוכרחים...
- הגננת אמרה שעל השולחן צריך ראש של דג. או של כבש. איכסה פיכסה ביחס. אני לא יושבת ליד שולחן כזה. מגעיל! לא רוצה ראש-שנה.
- תראי, יש משפחות שבהן עורכים כך את השולחן ויש משפחות שמכינות ראשים אחרים. אני אשמח להניח על השולחן ראש סלרי, או ראש שום.
- ראש כרוב?
- מה שתגידי.
- ומה עם המשפחות האחרות? תגידי להם גם לא לשים דג מת על השולחן?
- אה, את יודעת – גם... דברים אחרים שנאכל בחג – מרק עוף, למשל? את יודעת ממה הוא עשוי?
- ממרק ומעוף. וגזר ושקדי מרק. לפעמים כופתאות.
- מותק, גם העוף הוא... הוא... מת.
- מה???
- את יודעת שהעוף שבמרק הוא בעצם תרנגולת?
- תרנגולת אמיתית? כמו בלול בקיבוץ שלנו?
- כן.
- והיא מתה?
- אה, כן.
- ואת הרגת אותה?
- לא, לא. יש אנשים שזו העבודה שלהם –
- יש אנשים שהורגים תרנגולות כל הזמן? אני לא מאמינה. יותר אני לא אוכלת תרנגולת שמישהו הרג אותה. אף פעם. לא מרק, לא... לא... כלום. רק שניצל.
- אבל שניצל הוא גם חלק של עוף -
- לא נכון. שניצל זה במגשים כאלה. בחתיכות. כמו מנגו שאת מכינה לי לגן ואת שמה במגש ועוטפת בניילון.
- בסדר. כמו מנגו. ובערב החג, כשנערוך את השולחן, את מוכנה לעזור לי לחתוך תפוח ולהכין צלוחיות דבש?
- כן, אבל אני אחתוך הרבה הרבה. אולי מאה.
- למה מאה? מה נעשה בכל התפוחים האלה?
- נאכל ומה שיישאר ניתן למשה בתיבה. הוא מסכן. אין לו אוכל בכלל. ולאליהו הנביא נחתוך חתיכות קטנות–קטנות–פיציות כי הוא זקן כמו סבתא וכואבות לו השיניים.
- בסדר...
- ואחרי ראש השנה אלוהים שוב בורא את העולם?
- לא, אני לא חושבת... הוא כבר ברא אותו פעם אחת, והעולם גדול ויפה ומלא דברים מופלאים ואנשים נהדרים – כמוך.
- אבל עכשיו שנה חדשה מתחילה, נכון? ומגיע הסתיו, נכון?
- ואחריו החורף, והאביב –
- ובאביב יצמחו לנו פרחים חדשים בגינה, נכון? אז אלוהים צריך לברוא אותם. ואת התינוקות החדשים גם. ואפרוחים ועיזים וכל מיני כאלה. גורים. ועציצים. אה, ודולפינים. ולברוא אותי יותר גדולה. ואחר כך הוא ינוח בשבת.
- נכון. כתוב בתורה שהוא נח בשבת.
- כשאלוהים הולך לנוח, מי מכסה אותו בשמיכה שלו?
- אה, אף אחד – דיברנו על זה – אלוהים הוא בכל מקום והוא לא איש... ומרגישים אותו בלב –
- אבל מי אמא שלו?
- אין לו אמא –
- מה? אז איך הוא גדל ונהיה אלוהים?
- רוצה לשחק דמקה?
- לא, לא.
- דוקים?
- לא רוצה לשחק איתך. בעצם כן רוצה. אבל רק אם תבטיחי לי משהו.
- מה?
- שתתפללי בלב בשקט בשקט לאלוהים ותבטיחי לו שאת תהיי אמא שלו. אם הוא מסכים.
- דמקה או דוקים?
- התפללת כבר? נו, תתפללי מהר, עוד מעט נגמרת השנה.
