הדרך להקמת משפחה לא תמיד קצרה

יעל וניר (שמות בדויים) עברו במשך שנים ארוכות טיפולי פוריות ובמקביל היו רשומים לקבלת ילד מאומץ. הם רצו לבנות משפחה בהדרגה: קודם אחד, אחר כך שניים. הם לא תיארו לעצמם שהכל יקרה כל כך מהר. עד מהרה מצאה את עצמה יעל בהריון כשהיא לומדת לטפל בתינוק שזה עתה נמסר לה. ככה זה כשיש שניים

פגשתי את יעל וניר (שמות בדויים) בקורס הכנה ללידה, והם ביקשו שאלווה אותם במהלך הלידה הצפויה. בחדר הלידה נתקלתי בבקבוק פלסטיק גדול של 2 ליטר, מלא עד שפתו במחטים רפואיות מכל הצבעים והמינים. הרמתי גבה, ויעל  הסבירה: "אלו הזריקות שהזרקתי לעצמי במהלך השנים כדי להביא את הילד הזה. כבר אז הבטחתי לעצמי שאשאיר את זה בחדר הלידה. מפה אני יוצאת עם תינוק. מה שלא ידעתי, זה שיחכה לי כבר תינוק בבית".

 

"הכרנו במהלך הצבא, יצאנו כארבע שנים ובשנת 2000 נישאנו", נזכרת יעל. "לאחר החתונה התחלנו לנסות להרות, וכשעברה שנה ללא הריון, הלכתי לרופא הנשים שלי. מפאת גילי הצעיר (25), הוא לא ראה סיבה לדאגה. תחילה חשבנו שהלח שלנו בלימודים האינטנסיביים משפיע, וצריך פשוט לעזוב את זה וזה יקרה".

לחבוק ילדים זה חלום (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

אחרי חודש החליטה יעל לבקש בכל זאת לבצע בדיקות ראשוניות. "מי שלא תופס כמה שיותר מהר, שבעיית פוריות היא תמיד בעיה זוגית, בלי כל קשר למקור הרפואי של אי הפריון, לא ישרוד את דרך החתחתים הזו של טיפולי הפוריות. ההתמודדות הרפואית קלה יחסית להתמודדות הרגשית והחברתית. החברים עברו אצלנו סוג של "סינון" – מי שנתקע בשאלה 'אצל מי הבעיה?', יצא מהר מאד ממעגל המעודכנים ובהמשך גם ממעגל החברים הקרובים שלנו".

 

כמעט כנגד כל הסיכויים

"כשיוצאים לדרך, עושים לכולם את אותן הבדיקות – בדיקות דם, הורמונים, זרע. ולמעשה, גם מטפלים באופנים דומים. "אם זו בעיית זרע או בעיית רירית הרחם, בעיית ביוץ או בעיה הורמונלית אחרת – מתחילים בטיפול הורמונלי קל שמשולב בהזרעות ובמעקב אחר זקיקים. השלב הזה יכול לקחת כמה חודשים טובים, ואם לא מצליחים "עולים לשלב הבא" - הזרעות משולבות בטיפול הורמונאלי שיוצר ביוץ יותר חזק אצל האישה וגם תומך ברירית הרחם לקראת מה שמקווים שיהיה הפריה וקליטה של הריון. שלב ה-IVF מגיע לאחר תקופה לא קצרה של טיפולים".

 

IVF – הפריה חוץ גופית שמלווה בטיפול הורמונלי וביצוע שאיבת ביציות כתוצאה מעקרות היא פעולה כירורגית בהרדמה מלאה שלעיתים כרוכה בכאבים קשים, וכן החזרת העוברים שהתפתחו לרחם האישה. "את הופכת לחצי רוקחת וחצי אחות", מספרת יעל. "מכינה את הזריקות, מזריקה לעצמך - לפעמים יותר מפעם ביום, הטיימינג של הזריקות חייב להיות מדויק, זכורות לי סצנות הזויות בהן אני נסחבת עם כל העסק – מחטים, זריקות, חומרים – בצידנית לשמירת הטמפרטורה, מזריקה לעצמי בחניון של אולם שמחות באמצע חתונה משפחתית. חלק מהזריקות גם מאד כואבות, ואותן ניר היה מזריק לי".

 

"כל החודש שלי הסתובב סביב הזריקות, מעקב האולטרא סאונד, השאיבה וההחזרה. על יום השאיבה את יודעת לעיתים רק יום מראש, וכמובן שכל התוכנית מייד מתבטלות, כולל עבודה, מבחנים ונסיעות לחו"ל. לעיתים השאיבה עוברת בקלות ולעיתים את מושבתת מכאבים יום-יומיים לאחריה, ולא ניתן לדעת את זה מראש".

 

"השאיבה, המתרחשת בחדר ניתוח בהרדמה מלאה, היא השלב הכואב אולי, אבל היא לא השלב הקריטי. לאחר השאיבה יש מתח גדול לקראת ההחזרה. אי אפשר לדעת מראש כמה עוברים יגדלו מהביציות שנשאבו ומה איכות אותם עוברים וסיכוייהם לשרוד ברחם ולהפוך לתינוק המיוחל. החזרת העוברים מתחילה שבועיים של המתנה מורטת עצבים עד שניתן לבצע בדיקת דם – בטא להריון, או עד שמגיעה הווסת.

 

"יום אחרי השאיבה מתקשרים לספר לך כמה תאים התחילו להתחלק, שזה בעצם פוטנציאל העוברים שלך החודש, ולאחר ההחזרה עוברים עלייך השבועיים הארוכים בחייך. עליי הם עברו 8 פעמים. ההחלטה האם להחזיר את העוברים לרחם אחרי יומיים או אחרי שלושה היא משמעותית. אחרי יומיים, עדיין לא יודעים מה איכות העוברים שנוצרו, אולם יש תקווה שהרחם הוא המקום המתאים ביותר עבורם ושם יש להם סיכוי טוב יותר להפוך להריון. לעומת זאת, החזרה לאחר שלושה ימים פירושה עוברים בשלים יותר שיש יותר מידע על איכותם.

 

"מהר מאוד הבנתי שיש דעות לכאן ולכאן בנושא ההחזרה ודרשתי להיות מעורבת בהחלטה. אם כבר הימור, שיהיה ההימור שלי," מסבירה יעל. "הרי סיכויי ההצלחה של הטיפול נעים סביב 20%-30% לטיפול, איזה אדם היה הולך לניתוח, למשל, כשאלו סיכויי ההצלחה שלו?".

 

חזק ואמץ

אימוץ במדינת ישראל מתבצע באמצעות השירות למען הילד. הזוג המעוניין באימוץ תינוק עובר דרך מילוי טפסים מפורטים, בדיקות רקע והתאמה, ליווי של עובדת סוציאלית, סדנה אינטנסיבית – והמתנה ארוכה בת שנים, שבה בכל רגע יכול להגיע הטלפון המבשר "יש לנו ילד עבורכם".

 

"נושא האימוץ עלה אצלנו על השולחן עוד בשיחות הראשוניות שלנו כזוג על נושא תכנון המשפחה, עוד לפני שהתחילו בעיות הפריון. היתה לנו פנטזיה על בית מלא ילדים, ובשיחה בינינו היה ברור שאימוץ זו אופציה. ביקשנו שישלחו לנו טפסים מהשירות למען הילד כבר כשהתגלו הבעיות והבנו שאימוץ יכול להפוך עבורנו מאופציה להרחבת המשפחה. גם ברגעים האפלים והקשים ביותר, כשהייתי בדכדוך מתמשך ובבדידות גדולה – לא עלה בדעתי שלעולם לא יהיו לי ילדים משלי. באופן פרדוקסלי, תהליך האימוץ היה קרן אור עבורי בתהליך טיפולי הפוריות, כי יש בו סוג של ודאות – ייקח כמה שייקח, אבל בסופו של תהליך אימוץ יהיה לי תינוק. בטיפולים – אף אחד לא מבטיח לי את זה. כשקיבלנו את הטפסים לאימוץ, ראינו שיש בהם הרבה שאלות שנוגעות לרקע הכלכלי, ואנחנו זוג סטודנטים תפרנים בטכניון. פחדנו שיפסלו אותנו לאימוץ, והחלטנו לא לשלוח עדיין את הטפסים. כך, במו ידינו, בזבזנו חצי שנה, לא שיערנו כמה ההמתנה תהיה ארוכה. בדיעבד, בזכות הזמן שבוזבז קיבלנו ילד נוסף".

 

"לאחר שלושה טיפולים ללא תוצאות, עברנו לרופא אחר, ולאחר כמה טיפולים הוא הציע לנו לבצע בדיקה חדשנית המאפשרת לברור את העוברים התקינים מבחינה גנטית ואותם להחזיר. אבחון גנטי טרום לידתי. החלטנו ללכת על זה למרות המחיר הגבוה. מתוך 15 עוברים שנבדקו, אף עובר לא יצא תקין גנטית. מצאתי עצמי, בחורה בת 27, יושבת מול רופא ידוע שם, המסביר לי שהדרך היחידה עבורי להרות היא בתרומת ביצית. היינו המומים. החלטנו שעושים פסק זמן בתהליך כדי לחשוב על זה וטסנו להודו לחודש.

 

"חזרנו מעט יותר מחוזקים אבל לא באמת עם החלטה מה הולכים לעשות. רופא בכיר סיפר לנו על שיטת טיפול חדשנית, ולמרות שהטלנו ספק, נתנו צ'אנס. בטיפול הראשון נכנסתי להריון".

 

תינוק ב-SMS ותינוק על הנייר

"תוך כדי הטיפול, התקשרו אלינו מהשירות למען הילד והזמינו אותנו לפגישה. זכור לי ההלם בקולה של פקידת היחידה לטיפולי פריון, שכנראה לא נתקלה מעולם במטופלת שדוחה את יום הבדיקה שבו ייקבע גורל החודש כולו. אני לא האמנתי שהטיפול יצליח, הייתי מיואשת.

 

"ביום המיועד ניגשתי לבדיקת הריון ומייד לאחר מכן הלכנו לפגישה עם העובדת הסוציאלית אשר בישרה לנו – יש לנו תינוק עבורכם. קיבלנו את כל פרטי התינוק, מסמכים, תמונה – ונשלחנו הביתה לחשוב על זה למשך סוף השבוע. במעבדה ידעו שעליהם להתקשר לניר ולא אליי, כי לא הייתי מסוגלת לשמוע את המילה 'לא'. בדרך לראיון עבודה קיבלתי אס.אם.אס מניר: 'יעל, התשובה חיובית'".

 

"בילינו שבת הזויה ומלאה מחשבות וחששות. לא התלבטנו לרגע. למודת אכזבות, היה לי ברור שאת התינוק המאומץ אני לוקחת בשתי ידיים, כי מי ערב לי שההריון הזה ימשיך להיות תקין ויסתיים טוב? הדבר המוחשי היחיד שהיה לנו הוא הילד המחכה לאימוץ.

 

"נסענו לפגוש אותו ביום ראשון בבית הילדים. אין מילים שיתארו את הפגישה. פגשנו תינוק שמטופל היטב והצוות אהב אותו מאוד, אבל הוא היה עצור למדי ולא חייך הרבה. אנחנו התרגשנו בטירוף.

 

"משם יצאנו לקניות, הגענו שעה לפני סגירת החנות והתחלנו להעמיס ציוד לתינוקות ממה שהיה במלאי. עד היום אני מגדלת שני ילדים עם עגלה בצבע ירוק זרחני כי זה מה שהיה אז בחנות ההיא. אחרי כן עוד הרכבנו את המיטה וסידרנו את חדר הילדים אל תוך הלילה".

 

תינוק בבטן ותינוק בחוץ

"בבוקר השכמנו קום וחזרנו הביתה עם ילד. זה היה סוריאליסטי. בשליש הראשון להריוני, בעת שנשים אחרות מבלות בהתרגשויות ובחששות, אני תרגלתי אימהוּת עם תינוק. הוא היה נוח מדי עבור תינוק, כמעט לא בכה וגם כמעט לא צחק. כשהוא היה על הידיים, הוא החזיק אותנו ממש חזק בחולצה. בשבוע הראשון פשוט היינו איתו, רק שנינו, לא נתנו אפילו למשפחה הקרובה לבוא, כי רצינו להיות איתו ושיכיר אותנו קודם כל, לפני שמציפים אותו המון פרצופים חדשים. רצינו להרגיש מה זה להיות משפחה.

 

"ההריון עבר כשאני לא ממש מחוברת אליו. היו המון חרדות, וכשסוף סוף הודיתי בפני עצמי שאני בהריון, כבר הייתי בסוף חודש רביעי. רק כשרופא הילדים שראה אותי הרבה באותה תקופה, אמר לי: 'עכשיו את יכולה להיות רגועה, אם הוא יוצא החוצה הוא יהיה בסדר' – רק אז התחברתי להריון בעצם".

היה שווה לחכות ולזכות בשניים (צילום: index open)

 

"בתחילת הטיפולים, הסבירה לי אחות קופת החולים שהזריקה לי את הזריקות, ששומרים את המחטים ואחר כך זורקים למתקן פסולת רפואית. כך התחלתי לשמור את המחטים בבקבוק שתייה גדול, זה הפך למעין משחק שלי עם עצמי – לאיזה גובה אני אגיע בבקבוק, האם אצטרך להתחיל בקבוק חדש. לאט לאט הבקבוק הלך והתמלא. כשארזתי את התיק ללידה, נתקלתי בבקבוק והחלטתי לקחת אותו איתי. 'אסתכל לו בלבן של העיניים כל הלידה ואשאיר אותו שם, שיזרקו אותו לפסולת הרפואית', אמרתי לעצמי".

 

פתאום משפחה

"ברור לנו שאנחנו רוצים להמשיך באותה דרך – טיפולים ואימוץ במקביל. הטפסים של השירות למען הילד כבר אצלנו בבית, האופציה חיה לגמרי אצלנו בבית, על השולחן. עבורי, הדרך של הטיפולים היתה הקשה, המייסרת, הארוכה והכואבת – להביא ילד לעולם, לעומת הדרך של האימוץ שנחוותה כאופטימית, שמחה ואפילו קלה. אם כרגע יתנו לי לאמץ ילד בן שנתיים ומעלה, אקח אותו בשתי ידיים, וכך גם אני מוכנה לטיפולים נוספים על מנת להיכנס להריון נוסף.

בהרגשה שלנו, אין שום הבדל בין בני הבכור המאומץ לבין בני הבכור הביולוגי. שניהם שלנו, שניהם יצרו לנו את המשפחה שכל כך חיכינו להיות".

 

זהר כרמי היא אמא לשלושה, דולה ומקימת האתר "זהר כבר בדקה", עוסקת בקואוצ'ינג לנשים לקראת לידה. 

 

עוד כתבות על שבוע המשפחה:

מנהגים משפחתיים שווים במיוחד

כל מה שרצית לדעת על תיעוד משפחתי

המשפחה העתידנית - בדרך לסרט אימה?

עבודות יצירה למשפחה מכינים באהבה

זה קורה במשפחות הכי טובות

(הפיצה) המשפחתית החדשה

משפחה אומנה - משפחה בהזמנה