המשפחה העתידנית – בדרך לסרט אימה?
המוסד המשפחתי מתבלבל ומרכין ראשו נוכח כוחות כלכליים וטכנולוגיים חזקים ממנו. לכבוד שבוע המשפחה, מנסה גיל ונטורה לדמיין איך תיראה המשפחה בעוד כמה עשרות שנים. האם זו רק נבואת זעם פרטית שלו?
קרן לייזר דקיקה צלפה על המיטה הזוגית, תפחה למימדי הולוגרמה ענקית של קריין חדשות, והשמיעה מסר של בוקר: "יום ראשון, השישי לשישי, אלפיים תשע מאות ושמונה. השעה שבע. הזמנתם השכמה. אנא קומו".
בני הזוג ג'יגה קמו. הם נראו דומים להפליא. שיער שחור דחוס, עיניים ירוקות ויפות, קו שדיים בינוני ומותן צרה. למרות שהקפידו לכנות זה את זה "יקירי" ו"יקירתי", הם ידעו שהזמן שלהם אוזל. כמוסת היוניסקס שהושתלה בגבם תבטל בעוד חודשים ספורים כל הבדל גנטי ביניהם.
הם היו שלמים עם ההחלטה, אבל לעיתים, כשהיו נחים דוממים אחרי מעשה האהבה, היו מביטים זה בזה מבולבלים. עכשיו העדיפו לצרוך את האורגזמות שלהם ביחידות.
שולחן ארוחת הבוקר שפע כל טוב כפתורים ומשחות אנרגטיות. שומר המסך שבבסיסו הבהב. היא אמרה: "יש מייל מהילדים". סיליקה וגאדג'ט, התאומים של בני הזוג ג'יגה היו בני שש. חמש שנים וחצי חלפו מאז שעזבו את הבית. סוכנות הגידול שנבחרה בעבורם היתה מן המעולות שבמעולות. לא היה לבני הזוג ספק שזהו המקום שבו יוגשם בצורה מיטבית תרחיש ההישגים העתידי שנצפה עבור הילדים עוד בלידתם. סיליקה רצתה להיות מהנדסת רגשות. גאדג'ט בחר במסלול של צייר שבבים.
אחת לחודש היו מקבלים דו"ח מפורט מסוכנות הגידול על התקדמותם של התאומים. הם היו בסדר. האירועים החריגים שנרשמו היו בהחלט בגדר התקינות הסטטיסטית. בסביבות גיל שנה דווח שגאדג'ט היה מתעורר בצריחות אימה עתיקה, ידיו מושטות. סיליקה נהגה להכות בשוטי חשמל כל יצור קטן ממנה, אבל גם תופעה זו טופלה תרופתית ונעלמה כעבור שלושה חודשים.
פרט לכך, לא נרשמו אירועים מיוחדים.
על פי תסריט האימה, בעתיד כולם יהיו דומים (צילום: index open)
הם אהבו את ילדיהם ונהגו לייעץ להם בדואר האלקטרוני כל אימת שהתפנו. כשלא יכלו לספק את המידע, תמיד מצאו פורום רלוונטי שידריך.
הם סיימו לאכול. שומר המסך הבהב שנית. "אמא שלך נפטרה", עדכנה אותו. הוא נראה מהורהר. זמנו דחק. השבוע הוא היה בתורנות פרנסה. הוא עטה על עצמו את הניילון השחור והקליט במהירות הולוגרמת תנחומים. הוא בחר בנוסח צער מספר 17, שמר את הקובץ לכל צרה שלא תבוא, ושיגר אותו לבית הלוויות.
ברגע האחרון התחרט, פתח את ההולוגרמה והוסיף לה אייקון גדול של וורדים אדומים.
אנחנו צועדים קדימה. וגם אחורה. והצידה. המוסד המשפחתי מתבלבל ומרכין ראשו נוכח כוחות כלכליים וטכנולוגיים חזקים ממנו. תהליכים של התפוררות לוקחים זמן, אבל בסוף הם מתרחשים.
אין בארנקי מתכון איך נמנעים מתסריטי אימה עתידיים ומנוכרים. יש לי שאלות. שלוש שאלות שכל איש משפחה בישראל (וגם אחיי הרווקים שנמצאים בשלב התכנון) רצוי שישאל את עצמו. האופן שבו תתנהל משפחת העתיד שלנו יושפע להערכתי בצורה עמוקה מהתשובות לשאלות אלו. תוציאו דפים.
שאלה ראשונה: ביחד או לבד?
די במפתיע נתחיל בהתייחסות לא למשפחה שיצרתם במו כרומוזומיכם, אלא למשפחה שממנה באתם. ציווי מודרני סמוי והזוי מכריז על לידתו של תינוק חדש כמבשר את ראשית תוכנית ההתנתקות של זוג ההורים הצעיר ממשפחת המוצא שלו.
אם מתעלמים מגיחות החגים וביקורי השבת הדו שבועיים (פעם אצלו, פעם אצלה), הרי שצינור המידע, התבונה, התמיכה והחום שמחבר בין המשפחה המורחבת לבין המשפחה הגרעינית ניתק ונסתם. על פניו, נראה שאנחנו מאוד מרוצים מזה. רוח התקופה מלטפת את ראשנו במסרים חמקמקים ומעודדת אותנו להמשיך בדרכנו הבודדה. בעולם שבו כל "הגשמה" היא "עצמית" וכל "צמיחה" היא בהכרח "אישית", ההתערבבות עם נציגי הדור הישן היא לא בדיוק כוס התה שלנו.
וזו המסורת שננחיל לממשיכינו הגנטיים?
על הדרך, אנחנו מאבדים המון חוכמת חיים. כזו שלא מנוסחת למסרים דחוסים וקליטים של 30 שניות, אבל אין לה תחליף. אני לא מדבר על מידע. אני מדבר על ידע. אני מדבר על הנשק האולטימטיבי כנגד הניכור המודרני ("הוא באמת מתכוון שצריכים לחזור לקהילה?". תשובה: כן!!!).
שאלה שנייה: אמא, אבא, או הורה נטול מין?
"לבנות יש פות
לבנים יש פין
ואין מה לעשות
אלה כל הבדלי המין"
(מתוך קובץ שירי הילדים העתידני "בוב ספוג משבט את דורה", הוצאת יוניסקס, 2228)
נכון, הנושא הזה טעון כשורת אבק שריפה בתחנת דלק, אבל לא ניתן לחמוק ממנו. אט אט אנחנו בונים תפקיד מין משולב, לא גברי ולא נשי, וכל משהו שמזכיר בביישנות את התפיסה שלאם ולאב אמורים להיות תפקידים שונים בגידול ובטיפוח של העוללים – נתקל במטחי הארטילריה הצדקניים של כנופיית הפוליטקלי-קורקט.
ויש אזור אחד, תקופה אחת, ששם החפיפה המלאכותית הזו היא קטלנית במיוחד לטעמי: השנה הראשונה בחייו של התינוק.
רבות עסקתי במדיום וירטואלי זה בקריטיות של המגע והחום האימהי המוקדם בבניית נפש הילד והבוגר. קשה לי להודות בזה, אבל אמא יכולה וחייבת להעניק דברים שבדרך כלל גם המעולה שבאבות לא מסוגל לשכפל. נטוע בה מאגר מידע קדמון, פרי פיתוח של אלפי דורות, שמוכן להיכנס להפעלה מיידית ברגע שבטנה מתחילה להתקדם בכיוון רוחבי. ואנחנו אידיוטים אם אנחנו מוותרים עליו.
אני מגלגל בראשי הצעה מהפכנית. אני סבור שחופשת הלידה צריכה להימשך על פני שנה שלמה. אני חושב שהמדינה חייבת לעשות הכל כדי לאפשר ליולדת המשך עבודה חלקית או התעדכנות מקצועית מהבית במהלך השנה הראשונה, ולטפס על גדרות כדי שהאם הצעירה תהיה פנויה לגדל את הילד שלה ב-12 החודשים הראשונים לקיומו על כדור הארץ.
והזבנג הסופי: אני חושב שההצעה שלי מאוד משתלמת כלכלית, אבל לטווח הארוך. הנזק המצטבר והעלויות הכלכליות הישירות והעקיפות הנגרמות לחברה בגלל עדרים של ילדים אומללים, תוקפניים, חשדנים ומעוכבי התפתחות הוא גדול לאין ערוך מהעלויות של הארכת חופשת הלידה בתשעה חודשים נוספים.
השאלה השלישית: בעלי סמכות או נותני שירות?
ספקות הם דבר מבורך לעיתים. כל חשיבה מדעית ורציונלית מעלה על נס את היכולת להטיל ספק. גם לנו כהורים מותר לנקוט במנהג חביב זה: לשאול, לבדוק את עצמנו, להתייעץ, להיכנס לפורומים, ללכת לפסיכולוג תוך שבירת קופת חיסכון קטנה וכיו"ב.
אבל, הטלת ספק אינה יכולה להיות דרך חיים. ההורה המודרני אולי שולט בהרבה יותר גאדג'טים ויישומים מאבותיו, אבל הוא הרבה פחות בטוח בעצמו בהשוואה אליהם, וכבר דרשו חכמים: "מרבה מגא-בייטים, מרבה דאגה". אנחנו צריכים להשתלט בשמחה וברצון מחדש על כס המלכות בבית, משתי סיבות עיקריות: א. אין בעולם מישהו שמתאים לתפקיד הזה יותר מאיתנו. ב. עמוק עמוק בנימי נפשו, גם הילד המרדן ביותר מת שנעשה את זה.
אל תילחצו, אחיי להורות, אם הקטנים שלכם יודעים על מחשבים יותר מכם, מעורים במה שקורה על הכדור יותר מכם, ואפילו מתייחסים אליכם מדי פעם בנימת "למה מי אתם?". הם לא מוחקים אתכם. הם בודקים אתכם. עדיין לא נוצר הילד שבגיל שנתיים פנה להוריו מיוזמתו בזו הלשון לאמור: "יודע אני, אמי ואבי החביבים, שאינני יודע רבות על העולם, ותעלולי עשויים להובילני לא אחת אל סכנות ותקלות, ועל כן מפציר אני בכם, הורים יקרים, להציב לי גבולות עקביים וברורים ככל האפשר", אבל הבקשה הזו מוצבת לפתחכם כל פעם שהם מותחים את החבל יותר מדי.
להקת השמחות שרה פעם "אדם צריך דרך, שתיקח אותו". אם יוצאים מתוך הנחת עבודה שגם הורה הוא סוג של בן אדם, הוא חייב להחליט, ביחד עם אהובתו, על הדרך, תהיה אשר תהיה. היא תיקח לא רק את שניהם, אלא גם את עדות המלאכים הקטנים שיולידו. שבוע משפחה חינוכי לכולם.
- גיל ונטורה הוא
אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
רוצים לקרוא עוד על שבוע המשפחה?
