אני כותב דברים אלה בחיל ורעדה. סרטון הווידיאו של החייל היורה בצעיר כפות שקצין ישראלי מחזיק בו כמו שק, הוא הדובדבן השחור האיום של עיוורוני.
בתי מתעדת את העוולות והרשע בשטחים מדי שבוע. אני קורא את דבריה ומרגיש מושפל, אבל מנסה לחשוב כמו אלבר קאמי שהואשם באי התערבות יתירה במלחמת השחרור האלג'יראית, ואמר: "אני חייב לגנות גם טרור שפועל בצורה עיוורת, ואשר יכול להלום באחד מן הימים באמי או במשפחתי. אני מאמין בצדק אך לפני הצדק אגן על אמי..." ככה נאבקתי בצדק של בתי.
הייתי פעם בין אלה שהאמינו בפתרון של שתי מדינות. אינני מאמין עוד. אני סבור שהערבים ולא רק הפלסטינים, לעולם לא יסכימו למדינה יהודית כאן. אני ציוני ומאמין בצדק שלנו. אולם כשאני קורא מה עושים בשטחים הצבא והחמאסניקים היהודים המוקצים מחמת מיאוס, שמכים ויורים ומתעללים בחפים מפשע, אזי ישנו רק פתרון אחד לסככוך והוא מדינת כל אזרחיה. אבל זהו פתרון שאני לא יכול לחיות בו. אני רוצה לחיות במדינה יהודית. הפתרון של בתי יקירתי הוא קץ החלום הציוני וקץ קיומי.
אבל כאשר לא שמעתי ולו רב אחד שיגנה את מה שראינו כולנו בסרטון, התמלאתי מיאוס מבני עמי; להרוג בקרב מותר, להילחם מותר. לירות באדם כפות - לא רק אסור אלא זהו פשע נתעב. אולמרט המצוי בתסבוכת השחיתות שלו היה צריך לומר מה שרבנים שבאמריקה המתערבים נגד כל עשייה לא מוסרית ואיוולת אומרים, אבל הוא לא אמר. שר הביטחון שהאמנתי בו אמר משהו מן הפה אל החוץ על מה שאסור שיקרה.
אדוני השר, זה קרה וזה קורה. לא מעניין אותי איך זה נראה בעולם. בעולם שופטים אותנו כמו חבריה של בתי מן השמאל גם על מלחמת העצמאות שלגביהם היא נכבה. זה אינו עניין של מה בכך. קצין שהחזיק את העצור הכפות מול רובה מכוון, בין אם נתן הוראה לירות בו ובין אם לאו, צריך להישפט לא על ניגוד לערכי צה"ל, כאילו שיש דבר כזה, אלא כניסיון לפגיעה גופנית קשה או להרג צעיר חף מפשע.
אילו היינו עם חפץ חיים, קצין כזה והקצין שמעליו והחייל שביצע את הירי - צריכים להישפט לפי דין ישראל ולא לפי הדין פרוע החוק שרוחש בשטחים, שם כל ישראלי הנוסע בכבישים חד לאומיים יכול להתעלל ולהרוג ולחבל בפלסטינים ובתי הדין הצבאיים מעלימים עין.
מראה הנער הכפות לא רק מכעיס וכואב. אם הוא לא יתוקן מיד ולא ימוגר מיד, ואם לא ייענשו המעורבים בו לאלתר, אזי הוא שיחריב את המדינה.
אנחנו חיים במציאות קשה. אין לנו ממשלה. אין לנו רבנים של אמת. יש לנו חינוך לרוע ועוולה. בתי כתבה השבוע עדות קשה על הכפר נבי סמואל שליד ירושלים. לא סיפרתי לה ששם, בכפר הארור ההוא שמחלונתיו ירו והרגו בנו, שכבתי בין למעלה מ-20 חיילים שלאחר מכן ראיתי את גופותיהם חתוכות ובתורות, ואי אפשר היה לזהותם. למעלה מ-50 חברים שלי נהרגו שם. ירו בנו מתוך אכזריות גם כאשר חשבו שאנחנו כבר מתים.
אך פתאום הכל נתחבר. במלחמת העצמאות שלנו שאורכה למעלה מ-80 שנה, היינו נועזים אם כי לא תמיד נהגנו יפה, ונכון, הרגנו חפים מפשע אבל זה היה בתוככי קרב. אבל בקרבות כמו בקרבות. בשטחים, שאינם עוד ישראל, המהווים בית מועד של שנאה ותועבה, מותר להרוג ולשרוף ולנתץ כל מי שאינו יהודי.
המקרה המחריד של ניסיון הרצח של הערבי הכפות, העלוב, הנראה מפוחד עד מוות, צריך לנער אותנו. אם יש כאן עדיין אנשים המבקשים להאמין בצדק שלנו ובמדינה יהודית שבה מיעוט ערבי מכובד וחופשי, שיקומו ויעשו מעשה. שיגיבו כך שדברים כאלה לא יישנו. שבשטחים ינהגו עם סרט שחור על מצחם שיאמר "זכרו איפה היינו לפני 70 שנה". על היהודים הישראלים לפנות לשר הביטחון ולומר לו שהוא אולי צודק בדעותיו, אבל לא לאורך זמן. לומר לו שיכריח את הצבא הישראלי לנהוג כמו בני אדם. אין צורך במחסומים שנועדו להשפלה בלבד. יש בהם צורך רק בין יהודה וישראל. יש להילחם כשצריך אבל לא להתנהג כמו גיבורים נבלים מול אדם כפות.