אתה מתחיל היכרות עם אדם חדש בשיחה מבטיחה ומרתקת, ממשיך עם שיחה אישית ומרגשת, וגומר עם שיחה שמשאירה אותך תוהה אם דיברת עם אותו האדם משתי השיחות הקודמות, או עם הכפיל הלא מוכשר שלו. ככה זה באינטרנט.
באמצע השיחה השלישית הבחור הודיע באופן מפתיע ובלי שום קשר לכלום שהוא הולך לקרוא ספר שאפילו לא טרח להמציא לו שם כשנשאל. בבחינת "זה לא את, זה הספר". נשארתי עם הלשון בחוץ והתחלתי, כמו רוב אחיותיי המתוסבכות (מלשון הסתבכות) למין הנשי, לנתח מה עשיתי לא נכון.
אני! מה כבר אמרתי שככה הבהלתי בן אדם? הגעתי לכמה מסקנות אפשריות שרק העלו בי חיוך סלחני ומבין, אבל עדיין הבעת התימהון לא נמחקה לי מהפרצוף. יכולתי למנות את כל "הטעויות והחסרונות" שלי מאותה השיחה (וגם את שלו - אם כבר מדברים), אבל זה מיותר ומגוחך מכדי שאפילו אנסה.
הוא לא נתן שום הסבר או התנצלות, אלא שפט אותי בחומרה מהר יותר ממהירות האור, איבד עניין מהר יותר ממטוס הקונקורד ובחר תירוץ מעליב כדי להתנדף מהר יותר מהרוד-ראנר. לאיפה אתה ממהר בן אדם? לבאה בתור? ולבאה בתור ולבאה בתור וכן הלאה?
השארת אותי עם הבעה של "מה בדיוק קרה פה הרגע?!". וואלה, מה אתה יודע - יש אנשים אמיתיים מאחורי הפיקסלים והצלילים. ויש להם מה שנקרא רגשות!
הקטע הוא שהבחור כבר על ההתחלה טען לכתר הרגישוּת עלי אדמות. כביכול הוא הכי רגיש בעולם והוא סובל מזה. אבל הוכחת בדיוק את ההפך! איפה הכבוד? אם לא כבוד כלפי האחר, לפחות כלפי עצמך, כלפי האופן בו הצגת את עצמך?
ואז את מתחילה עם האנליזות ועם הרגשי, "רק שלא יחשוב ש..." למשל, אמרתי לו בבדיחות הדעת, שלצערי קצת מתבססת על ניסיון, שהוא כנראה שייך לקבוצת ה"חתיכים המקצועיים". כלומר - טון דיבור זחוח, קצת מלא בעצמו, לא מתאמץ, רגיל להערצת נשים. בדרך כלל תת-קבוצה זו חוברת לקבוצת "הנעלמים", אלה שהיו איתך אתמול בסבבה ומחר כבר אינם, משאירים מאחור עננה סרוחה עם סימן שאלה. בדרך כלל זה אותו הטיפוס.
מכירים את זה שלא עברה דקה וישר אתם נכנסים לניתוחים פסאודו-פסיכולוגיים של האדם מהצד השני של הטלפון/נייד/מסנג'ר/בר ותוקעים את אבחנותיכם הלא מלומדות בלי שבכלל התבקשתם? אני נתתי לו "חתיך מקצועי" (אולי הטון הזחוח שלו היה ממשהו אחר בכלל?). מבאס, כי הוא בכלל לא היה הטעם שלי. לא באמת חשבתי שהוא חתיך, אבל ידעתי שהוא חושב ככה. למה לקלקל לו? אבל עכשיו הוא יחשוב שחשבתי וכו'. אה, למי כבר אכפת. שיחשוב מה שהוא רוצה.
אנשים שוכחים כמה ההקשר ושפת הגוף קריטיים, וזאת בעיה רצינית בשיחות שמתנהלות דרך המחשב. צד אחד עלול להגיד משהו תמים, והצד השני כבר יעשה ממנו פושע. דוגמה אחת מתוך אלפים:
הוא: "מה את עושה ממש ברגע זה?".
היא: "שומעת את מוש בן ארי".
הוא: "אוי, בטח נפלתי על מחבקת עצים".
היא: "במקרה הדלקתי רדיו וזה מה ששודר".
ואתה שואל את עצמך מה יש בך שדווקא הטיפוסים האלה נדבקים אליך ומשכנע את עצמך, בסלנג של הרוחניקים, שזה בטח קשור לאנרגיה או לקארמה שלך.
היכרויות וירטואליות מתאימות כנראה רק למזוכיסטים, לשחקנים מבוזבזים, לשבעים, לעייפים, לפנטזיונרים או סתם לחוצים. כל הסיפורים הקצרים האלה שנגמרים באותה מהירות שהתחילו, זה הדבר הכי מוזר והכי לא אנושי שקיים על גבי הפלנטה הזו.
אנשים מבולבלים מתרבות השפע המטעה הזו, פוגעים ברגשותיהם של אחרים על דברים של מה בכך, על קוצו של יוד. שוכחים שהאדם הוא בעל החיים המורכב ביותר בעולם ובוחרים את הדרך הכי קלה והכי פחדנית שהטכנולוגיה החדשה מאפשרת - לפגוע ולהעליב כאילו אין מחר. אבל הם שוכחים שדווקא יש מחר. עם כל העניין הזה של הקארמה - תקבל בדיוק מה שנתת!
הכי עצוב זה הנפילות האלה. מכאלו שיחות מבטיחות לכאלו נפילות. שינויים קיצוניים שמספיקים כדי לערער את שיווי המשקל. באמצע השיחה הווירטואלית השלישית אתה מבין שאותה התאמה שמצאת בתמימות והתלהבות של ילד בחנות ממתקים בשיחה הראשונה היא שוב אזעקת שווא.
היי, את לא מכירה אותו בכלל! מה את מתלהבת? איך שפטת אותו בכזו מהירות? כמו שהוא שפט אותך לרעה בשיחה השלישית, ככה את שפטת אותו לטובה כבר בשיחה הראשונה. איך בחורה אינטליגנטית כמוך נופלת לפח הזה שוב?
אתה יכול להאשים רק את עצמך ואת "הוליווד" (שם כולל לאמצעי התקשורת למיניהם). מה לעשות, אנחנו חיים על אותו אי, זה מחלחל. ומה יוצא מזה? התאהבות והתפכחות - הכל בשבוע אחד.
אולי ככה ייראו נישואים וגירושים בעוד כמה שנים? אל תזלזלו במדע בדיוני. גם המחשבים היו פעם בדיוניים.
מסקנה? תגדל לעצמך מספיק כבוד עצמי, תחביבים, חברים, ושיקול דעת רציונלי ואל תפתח ציפיות ותתרשם יותר מדי מהר מאדם חדש. זה הכל נובע מהפנטזיות שלך - פנטזיות שהוליווד שתלה לך בראש וממשיכה לעשות עליך קופה מרשימה, בעודה צוחקת מהטיפשות בה אתה קונה כל חתול וחתולה בשק.
בואו נתחיל לחזור למציאות. כי בסופו של יום, המציאות היא כל מה שיש לנו, ואיתה צריך לחיות.