"קבעתם והוא לא הגיע? אולי סבתא שלו מתה?"
השעה 21:32, מוצאי שבת. בשעה 20:00 היה צריך להגיע מאריק לאסוף אותי לדייט. מאריק לא הגיע, מאריק גם לא צלצל. אני מקשיבה לחברתי הטובה. הבחורה, נשמה טובה ואחראית שכמותה, מאמינה לחלוטין שהבחור שקבע איתי והתאדה שוכב פצוע אנושות באיזו תעלה, ולכן לא מגיע ולא מצלצל
"את לא קולטת, אני לא מתקשרת אליו, אין מצב", אני סונטת בחברתי נתי בחוסר סובלנות מוחלט, " עזבי אותי בשקט".
קשה לפעול עם הערכים האלה בעולם שהוא כל כך רחוק מהם. בשוק הבשר האדיר שיצרנו, המשמעות של המילה הנאמרת והאמת הולכים ונשחקים, ונראה שזה לא מזיז לאף אחד (אבל רק נראה). "אלה החוקים החדשים, את צריכה ללמוד לשחק את המשחק", יגידו יודעי דבר. "אז אמרת שתתקשר/י, אמרת שתבוא/י לאסוף, אמרת שנצא, אמרת ודקה אחר כך שכחת... הנה בחור/ה חדשה, מי זוכר את הקודמ/ת?!" ואם הוא מתקשר אבל את כבר לא מעוניינת, במקום לענות לשיחה ולומר לו את האמת את מסננת, שיבין לבד.
אבל נתי לא מרפה. "את עקשנית, את יודעת, אולי קרה לו משהו? אולי היתה לו תאונה? איזה אירוע חירום? אולי בדיוק נגמרה לו הבטרייה בסלולרי? אולי הוא נרדם, תתקשרי להעיר אותו!!!"
השעה 21:32, מוצאי שבת. בשעה 20:00 היה צריך להגיע מאריק לאסוף אותי לדייט. מאריק לא הגיע, מאריק גם לא צלצל.
אני מקשיבה לחברתי הטובה והאהובה מעבר לקו באוזן בוחנת, מנסה למצוא צל של ספק או פקפוק עצמי בקולה, אבל הבחורה, נשמה טובה ואחראית שכמותה, מאמינה לחלוטין שהבחור שקבע איתי והתאדה שוכב פצוע אנושות באיזו תעלה, וזו הסיבה שהוא לא מגיע ולא מצלצל. הברזה חסרת התחשבות לא באה בחשבון מבחינתה.
"עזבי אותי, אם נצא עכשיו עוד נספיק להשיג כרטיסים ל'ביקור התזמורת'. כבר שבועיים אנחנו מנסות למצוא זמן, ששון גבאי עושה שם את תפקיד חייו, חייבים לראות..."
"מה הבעיה שלך להרים טלפון ולבדוק?"
"את יודעת כמה קשה לגבר להיות גבר. למה את לא יוזמת, מה הבעיה שלך להרים טלפון ולבדוק מה קורה איתו?"
נתי, נמרה מופלאה ומלאת תשוקה, מתה עליה, לא מרפה. היא אשת מכירות, היא חיה מטיפול בהתנגדויות.
האמת, אין לי שוב בעיה מוטורית או טכנית להתקשר אליו, זה גם לא מקרה של פאסיביות, אגו מנופח או אנטי פמיניזם חתרני, כבר טלפנתי וסימסתי מיוזמתי עשרות פעמים בעבר, ועוד אצבעותיי נטויות. זה לא העניין. אני פשוט כבר לא מוצאת טעם.
זה לא בליינד דייט, וגם אם כן, זה לא משנה. הוא התחיל איתי פחות מ-48 שעות קודם לכן, הברזל עדיין חם. הוא נראה מתוק אמיתי, החלפנו מבטים, החלפנו חיוכים, ובעדינות הוא ניגש אליי. אחרי שיחה קצרה ואינטליגנטית, כשכבר הייתי בדרך ללכת, גם ביקש טלפון. פרגנתי לעצמי ולו בנדיבות.
בערב הוא התקשר, גם השיחה הטלפונית זרמה, צחקנו, היה כיף. בבוקר קיבלתי הודעת טקסט מלבבת שבודקת אם התעוררתי. התקשרתי אליו חזרה, שוב שיחה מקסימה. שנינו מרוגשים, ציינתי לעצמי בראש, נראה מבטיח. לקראת סוף השיחה הוא הזמין אותי לצאת איתו בערב, קבענו שנדבר מאוחר יותר לסגור את הפרטים. בסביבות 18:00 הוא התקשר לברר מתי אני מוכנה לאיסוף, סגרנו על 20:00. ומאז - דממת אלחוט...
משום מה זה לא הפתיע אותי, עם כל הרצון הטוב ופתיחה של עשר אצבעות בלב להכניס אהבה לחיי, הנארטיב הזה לא חדש לי. הוא כל כך לא חדש, שאם לא הייתי נתקעת באותו מוצ"ש על תוכנית טלוויזיה שבאה לסיומה ב-21:15 כבר ב- 20:30 הייתי בדרך לחברה, להוציא לפועל את תוכנית ב'.
כולנו, גברים ונשים, מכירים את זה, היינו שם וחווינו את זה. אפקט ההיעלמות הלא מוסברת. לכל רווק/ה יש רשימה של לפחות עשרה מתפוגגים, נגוזים, שמשהו נורא קרה להם: הם שוכבים פצועים עם אוטו הפוך על הראש באיזו תעלה בדרך לאסוף אותנו לדייט, או תסריטים אפוקליפטיים אחרים, כיד הדמיון היצירתית של המוברז.
אז זהו, שלדעתי כלום לא קרה. הכל כרגיל.
בעיניי, מבחינת היחס להיעלמויות התמוהות בעליל האלה, עולם הרווקות בישראל נחלק לשני טיפוסים עיקריים: הטיפוס שאליו אני משתייכת - כשגבר לא מתקשר אליהן כמו שהבטיח, הן עוברות הלאה. והטיפוס השני, כמו חברתי נתי - כשגבר לא מתקשר אליהן כמו שהבטיח, הן משוכנעות בלי צל של ספק שמשהו קרה, כי לא יכול להיות שהוא מבריז להן. הרי הוא היה כל כך רציני עד כה.
"הוא התקשר אלייך בשש, את לא חושבת שזה אומר שהוא מעוניין?! אחרת למה הוא התקשר אלייך בשש וגם יזם את היציאה? את חייבת להתקשר אליו, זה לא הגיוני. בטח משהו קרה לו". היא לא מפסיקה, הנודניקית.
אני מחניקה את הקריזה ואומרת בשקט: "הוא שינה את דעתו, שכח, או פשוט השתפן ואין לו טיפת אומץ או הגינות או שניהם להגיד לי את זה, תסמכי עליי... אני יודעת. לפני דייט ראשון, אחרי דייט שלישי, בליינד או נטורל, אחרי סטוץ, לפני המבול או אחריו, כשגבר נגוז ומתפוגג - ותכניסי את זה טוב טוב לראש המקסים שלך - סבתא שלו לא התפגרה לפתע, הוא לא נתקע בדיוק עכשיו עם בטרייה מתה ובלי מטען, לא נפל עליו פסנתר באמצע בבלי, לא נכנס לו פרויקט חדש ומכלה זמן בעבודה, והוא לא נחטף על ידי שאהידים חיזבלאיים או חייזרים באמצע דיזנגוף. אם אין לו דקה אחת מתוך 1,440 הדקות ביממה להרים אלייך טלפון ולהגיד כמה מילות פרידה או הסבר, תשכחי מההסבר ומותק, עם כל האהבה שלי כלפייך, קחי נשימה עמוקה ואל תטרחי להתקשר, תעברי הלאה, תתקדמי. זה מה שאני עושה".
תקראו לי מתנשאת, אבל לדעתי הטיפוס שלי יותר ריאלי בהבנתו את ההוויה התרבותית-מוסרית בין מגדרית (אבל לא רק) בישראל היום. חכמים ממני כבר הספידו את רגש הבושה בחברה הישראלית, אותו רגש עדין והכרחי שמסמן לנו את גבולות המותר והאסור, הטעם הטוב והרע באינטראקציה עם הזולת. ואם כך, הרי שהיום אני מספידה בלב דואב את עמודי התווך של הבושה: הכבוד המינימלי לאחר ולכל מה ששלו (רכוש, זמן, גוף) וההגינות המינימלית כלפי האחר ומה ששלו.
"נתי'נקה, מה עם כל הבחורים באתר היהכרות שלך שמבקשים טלפון, אומרים שכבר מתקשרים ואת לא שומעת מהם לעולם? אלה שמבקשים את הטלפון שלך בבר, במוסך, בבית קפה השכונתי, ואין. והכי גרועים אלה שמבטיחים בסוף ערב רומנטי לדבר איתך מחר או מחרתיים, ואחרי חודשיים את עדיין בטוחה שמשהו קרה..."
"את ביץ', זה מה שאת". נתי נעלבת ושולפת שוב את הביץ' החמצמץ שלה.
אני ביץ', אבל אצלי כולם יוצאים גברים גברים
"נכון אני ביץ', מה זה ביץ', אני מהבי'ציות המנוולות שלעולם לא פגעה בזבוב, מעולם לא התחיל איתי גבר שזכה לקרירות או מגעילות מצידי, אצלי כולם יוצאים גברים גברים. אל כולם אני מחייכת בלבביות, וכשאני לא מעוניינת - אני פוטרת בעדינות דיפלומטית. את ראית אותי בפעולה, ואת תודי בזה ראשונה. אם יצאתי לדייט שבסופו אני לא מעוניינת לפגוש שוב את הבחור, אני אומרת לו בכנות ובעדינות שהיה מקסים ויהיה לו בהצלחה. קיבינימט, אפילו בחודש היחיד שהייתי מנויה באתר היכרויות כל גבר ששלח לי הודעה, ואני מתכוונת כל גבר ששלח לי הודעה (וגם כמה נשים) שלא היתה רלוונטית מבחינתי, קיבל/ה תגובה חמה ואישית בנוסח "תודה שפנית אליי, מאוד מחמיא לי, את/ה לא מה שאני מחפשת, אני מאחלת לך המון הצלחה ואהבה בהמשך הדרך".
היעלמות, סינון והתעלמות לא באים בחשבון מבחינתי, לא ככה חונכתי. אני דורשת את אותו יחס שאני מעניקה, בזבוז וזלזול בזמן ובאינטליגנציה שלי מוציאים את הביץ' מהגיהינום שבי, אני נעשית חסרת רחמים.
"אבל לא מעניין אותך לברר? תתקשרי, אם הוא יגיד שלא אז לא. כל הקצוות הפתוחים האלה לא בריאים גילי, לפחות תדעי איפה את עומדת". נתי אוהבת סגירת מעגלים.
"לא נתי, לא מעניין אותי לברר, אני יודעת איפה אני עומדת, מבחינתי זו אפילו לא קצה פתוח אחד. אני לא כועסת, לא ממורמרת, זה רק עוד אחד בדרך לבחור האמיתי. כבר לא נספיק לסרט, אני לבושה ומאופרת, בואי נלך לאיזה בר..."
אני בת 33, צברתי קילומטראז' של עשר שנים בשלוש מערכות יחסים רציניות וארוכות. בת יחידה מבין חמישה גברים, גדלתי עם גברים. ההורים שלי ערכיים ופמיניסטים, כולנו חונכנו באותו אופן לגביי הגינות, כבוד, יושרה ואכפתיות כלפי האחר נשים וגברים כאחד. מפגישות עסקים, דרך פגישות עם פוטנציאל רומנטי ועד תורים בקופ"ח כשאנחנו מאחרים או לא מגיעים, אנחנו מהמטורפים שמתקשרים להודיע, בין אם זה נעים לנו או בין אם לא.
עוד מבט:
אפשר גם אחרת: שיטת האנטי-התעלמות
גיגה
כשהייתי צעירה ויהירה, לא ידעתי כמה התעלמות יכולה לצרוב. "סנובית" היה כינוי שהכרתי היטב. הרווחתי אותו ביושר. אבל מאז למדתי, את השנוא עליך אל תעשה לחברך (גם בג'יידייט)
ואני מבינה לבד. במרוץ אחרי אהבת האמת ובעודף ההיצע המלאכותי, המכנה המשותף הופך לנמוך מיום ליום, והאהבה נראית רחוקה יותר ויותר, עד שמימוש אמיתי במציאות נראה כמצריך התערבות אלוהית, ומספר ניסים גלויים ורציפים שהסיכוי הסטטיסטי לזכות בפרס הגדול בלוטו יותר גדול משהם יקרו ברצף:
אם כבר את או הבחור אזרתם אומץ והחלפתם טלפונים, קודם כל צריך נס שבכלל לא יאבד את מספר הטלפון שנתת לו,
אחר כך שישנס מותניים ויאזור עוז להתקשר,
אחר כך שהשיחה תשחזר את ההיכרות ביניכם ותזרום,
אחר כך אולי תחליטו שאתם יוצאים ונגיד שתקבעו יום, תאריך ושעה מדויקת ליתר בטחון ולמען הסר ספק,
עכשיו בואו נקווה שבשלב הזה הוא עדיין לא יאבד את המספר שלך,
בתפילות שלא יקרה לו שום דבר טראגי בדרך הוא מתקשר אלייך שוב שהוא הגיע ואת יכולה לצאת.
אם מגיע היום, התאריך והשעה והבחור לא בסביבה, תני לו חצי שעה (שעה, אם את מהאופטימיות). לא מגיע וגם לא מצלצל? אל תתקשרי למשטרת התנועה, חבל על הכסף והזמן שלך. חייכי והתקדמי לשלב ב'. מחר יום חדש, יתחיל איתך עוד בחור. בואי נקווה שאלת המזל תהיה בעדך ושהבחור הבא יהיה הגון.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
