אחרי ש"קצת" יותר מקומץ מערביי ישראל יצא להתקוממות אלימה על גבול ההמרדה באוקטובר 2000, ולאחר שוועדת המעקב קראה לדרוזים ולבדואים שלא לשרת בצה"ל, וח"כ ג'מאל זחאלקה קבע כי ערבי ישראלי שיצא לשירות לאומי יהיה מצורע – איומה של ועדת המעקב כי תכריז על מרי אם ייושמו כמה מהצעותיו של שר החינוך גדעון סער, ובכללן הרעיון לתגמל בתי ספר לפי שיעור המתגייסים לצה"ל, אינה צריכה לעורר תמיהה מיוחדת.
גם העובדה שהאיום במרי נעשה רק שעות ספורות אחרי שהוגש כתב אישום חמור נגד עוד ערבי ישראלי על פגיעה בביטחון המדינה אינה צריכה לגרום להשתוממות רבתי. היכולת של הנהגת ערביי ישראל לאחוז בנס ההתנגדות לשוויון בנטל (למשל, באי נכונותם המוחלטת אפילו לשקול בחיוב שירות לאומי, גם אם יהיה זה רק ביישוביהם ולטובת תושביהם בלבד), אך חלילה לא להניח את היד מדרישות נחרצות לשוויון בזכויות – אמורה להיות כבר מן המפורסמות.
הרי שלל דרישותיה של הנהגה זו בשנים האחרונות מהמדינה – כגון, החלפת הדגל וההמנון; ביטול חוק השבות; השבת כלל הפליטים לבתיהם תוך קבלת אזרחות ישראלית מלאה; מתן אזרחות לפליטים ערבים אחרים; הקניית אזרחות ישראלית מלאה לכל צאצא של אזרח שנולד בישראל או בחו"ל וכן למי שיינשא לאזרח ישראלי; שינוי הגדרתה של ישראל ממדינה יהודית למדינה רב-תרבותית; פסילת חוקים המנוגדים לחוקה הפלסטינית והשבת כל האדמות ש"נגזלו" מהפלסטינים ב-1967 – היו בין השאר בשם זכות ההגדרה העצמית של המיעוט הערבי בישראל, גם אם באותה אבחת דרישות הם שללו מכל וכל את זכות ההגדרה העצמית של היהודים למדינה משלהם.
כך, גם את התנגדותה המוחלטת של הנהגה זו לכלל הצעותיו האחרונות של שר החינוך, החל בתגמול בתי ספר שבהם שיעור הגיוס לצה"ל ולשירות הלאומי יהיה גבוה וכלה באיסור ציון יום הנכבה בבתי הספר, ראוי לבחון בעיקר על רקע תפישתה המאוד ייחודית את סולם הזכויות והחובות, את המותר והאסור ואת הראוי והמגונה – כשהכל כמובן בשם הדמוקרטיה, השוויון והצדק האוניברסלי והחלוקתי.
על פי סולם זה, ניתן לבכר באורח מוחלט את האינטרס של עמם (הפלסטיני) על פני האינטרס של מדינתם, ובה בעת לזעוק מרה על כל חשד להעדפתה של האוכלוסייה היהודית; כפי שכמעט חובה עליהם להלין על הדמוקרטיה הישראלית המסורסת וסותמת הפיות, גם אם טרם קמה מדינה שנוהגת איפוק כה רב כישראל באוכלוסייה שבחלקה חורשת את רעתה; וכמו שמתבקש מבחינתם להשיח על ההפליה הבוטה במערכת החינוך, ולהביא כראיה את פיגור המגזר בהישגיו, אך "לשכוח" כמובן שאותה "הפליה בוטה" גרמה משום מה לאוכלוסייה הערבית נוצרית בישראל (שאמורה להיות חלק מההפליה) להשתוות להישגיה החינוכיים של האוכלוסייה היהודית ואף מעבר לכך;
כשם שרצוי שלא להזדהות עם סמלי המדינה ולהתנגד בתוקף לכל נשיאה בנטל ההגנה על המדינה, ובאותה נשימה לשפוך את מררתם על "רעיון העוועים" שבתגמול הנושאים בנטל הביטחוני; וכמו שלדידם מותר להזדהות עם אויבי מדינתם, אך למדינה אסור כמובן להעניק תגמול עודף לבתי ספר עם שיעור גיוס גבוה לצבא.
ועל אף "דיכויים" המשווע של ערביי ישראל, כמעט כל בחינה השוואתית בינם לבין מיעוטים מוסלמיים באירופה מצביעה על מעמדם היחסי הטוב לאין ערוך מהם. כשמשווים למשל את הנתונים של ההכנסה לנפש, שיעורי האבטלה, שיעור בעלי ההכשרה המקצועית, השכר הממוצע, ממוצע שנות הלימוד ואחוז האקדמאים לכלל האוכלוסייה, מצבו של המיעוט הערבי בישראל ביחס לאוכלוסייה הכללית טוב בהרבה ממצבם של המיעוטים המוסלמיים במדינות היבשת. אם ההשתרכות מאחור והפיגור בהישגים הם העדות המפלילה להפליה, כהאשמתה המובלעת והמפורשת של הנהגת ערביי ישראל, למה שהיא לא תסיק מכך כי אירופה מפלה מיעוטים מוסלמיים בצורה הרבה יותר מוצלחת מאשר מישראל?
למעשה, אין זה כלל משנה אילו הטבות חינוכיות או אחרות יינתנו ליוצאי הצבא, או אילו חסמים יועמדו בפני מי שלא שירת בצה"ל. הנהגת ערביי ישראל, כמו
"קבוצות עלית" אקדמיות, תקשורתיות, משפטיות או תרבותיות, יראו בדבר גזענות מוסווית או למצער הפליה פסולה שיש להעבירה מן העולם.
באווירה "חברתית" כזו, גם המובן מאליו, כמו תגמול מדוד לנושאים בנטל הביטחוני של המדינה ודרישה להעצים במקצת את ההזדהות עם סמליה – מתברר כפרויקט לא קל להעברה, המלווה באיומי מרי, זעקות שבר על פוליטיזציה בלתי נסבלת של מערכת החינוך ואיומי בג"צים למיניהם.
אך אולי בהעברה לא מהוססת של מרב היוזמות הללו או כולן, ייקבע בראשונה זה שנים חיץ בפני הסחף המבקש לסרס את יכולתה של ישראל לתעדף, גם באורח מדוד ומצומצם, את קבוצת הלאום היהודית ואת הנושאים בנטל הביטחוני.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה