סוליפסיזם: האם העולם הזה אמיתי?

מוחנו מציג לנו את העולם באופן השונה לחלוטין מ"מהותו האמיתית", ואין לנו כל דרך לחוות עולם זה ישירות. אם כן, איך אנחנו יודעים שהמציאות שאנחנו חווים קיימת בכלל?

העולם נגיש לנו דרך חושינו, ודרכם בלבד. אנו רואים, שומעים, חשים, מריחים וטועמים, ובאופן זה מגבשים את האמנותינו על העולם ועל מהותו. אין לנו דרך ישירה לחוות את העולם, בדומה אולי לאופן שבו אנו חווים את מצבינו הנפשיים.

 

• רגשות הזולת: האם אפשר להוכיח את קיומם?

פרדוקס משפטי: יואתלוס נגד פרותגורס

פרדוקסים של זהות

 

במידה מסוימת אנו כלואים בתוך גופנו, ותלויים בהתנסויותינו החושיות כדי להסיק לגבי העולם שבו אנו מתקיימים. אולם עד כמה מהימנים הם חושינו? האם הם באמת מציגים לנו את העולם כמו שהוא, או שמא מהותו של העולם שונה לגמרי מזו המוצגת לנו?

 

חוש הראייה, למשל, שמלמד אותנו על סביבתנו יותר מכל חוש אחר, מציג לפנינו עולם מואר וצבעוני. אולם האור אינו אלא חלקיקים זעירים (פוטונים) הנפלטים ממקור אור (כמו שמש, אש, או נורה חשמלית), פוגעים בגופים שסביבנו ומוחזרים לעינינו, מה שמאפשר לנו לראות את סביבתנו.

 

ביום העולם נראה לנו מואר, אולם הוא רק מוצג לנו כמואר על-ידי מוחנו בזכות הכמויות העצומות של פוטונים שמגיעים אל עינינו. העולם עצמו, שלא דרך עינינו, הנו במידה מסוימת חשוך לחלוטין (במידה מסוימת, משום שגם חשכה היא מושג הנסמך על ראייה).

 

גם צבעוניותו של העולם היא בגדר אשליה. העולם עצמו נטול צבע (ובכלל זה כל גווני הלבן, השחור והאפור, כלומר מבחינה זו העולם אפילו אינו דומה לסרט שחור-לבן). הצבעים שאנו רואים הם תוצר של מוחנו, שמשרה אותם בנו באופן התואם (לרוב) את כמות האנרגיה של הפוטונים המגיעים לעינינו.

 

כך גם חוש השמיעה שלנו, שמציג עולם עשיר בקולות וצלילים, אף על פי שהטבע דומם לחלוטין. הקולות שמוחנו משרה בנו תואמים כרגיל את תנודות האוויר שמגיעות אלינו ממקורות שונים, אך תנודות האוויר עצמן חרישיות. כל הקולות והצלילים שאנו שומעים נמצאים בנפשנו בלבד, לא בסביבתנו.

 

אם כן, מוחנו מציג לנו את העולם באופן השונה לחלוטין מ"מהותו האמיתית", ואין לנו כל דרך לחוות עולם זה ישירות, אלא באמצעות חושינו בלבד. עובדה זו, שאנו חייבים להסתמך על חושינו כדי להתנסות בעולם, ושאין לנו כל דרך לעשות זאת ישירות (כלומר, שלא באמצעות חושינו), מעלה את השאלה הספקנית האולטימטיבית: אם הממשות כה שונה מהעולם שחושינו מציגים בפנינו, מנין לנו שהעולם המוצג לנו אינו אלא אשליה, בין אם אשליה שמייצר מוחנו (אם בכלל יש לנו מוח באופן שבו אנו תופשים אותו), ובין אם אשליה שמוזנת לנו באמצעים מלאכותיים על-ידי גורם לא ידוע, כדוגמת האשליה ההמונית המתוארת בסרט "מטריקס"?

  

עמדות סוליפסיסטיות

עמדה ספקנית כזו, שמפקפקת בכך שהעולם שאנו תופשים בחושינו הוא אכן העולם האמיתי, נקראת סוליפסיזם. יש שני סוגים עיקריים של סוליפסיזם: סוליפסיזם אפיסטמולוגי, שטוען שאין לנו כל דרך לדעת בוודאות שאין אנו חיים באשליה אחת גדולה, ועל כן אי אפשר לדעת דבר בוודאות, וסוליפסיזם אונטולוגי, שטוען שהעולם הוא אכן אשליה, אולי של אדם אחד בלבד (אתה הקורא, או את הקוראת), ומלבדו (מלבדך) לא קיים דבר.

 

עמדה קיצונית במיוחד (של שני סוגי הסוליפסיזמים) מפקפקת גם בקיומו של העבר. אפשרי, יגידו נוקטי העמדה, שרק המצבים הנפשיים ההוֹויים קיימים, ואם במקרה אתם נזכרים כרגע בדבר-מה שעשיתם בשבוע שעבר, הרי אין זה זיכרון של אירוע אמיתי, אלא רק מרכיב אחד באשליה הגדולה.

 

מועטים הם הפילוסופים שבאמת מחזיקים בעמדות סוליפסיסטיות (תמיד תהיתי מדוע יטרח סוליפסיסט אונטולוגי לשכנע אדם אחר בצדקת עמדתו...), אולם העמדות האלו מוצעות לעתים כאתגר אפיסטמולוגי, שמטרתו להביא לחיפוש טיעונים משכנעים נגד האפשרות של היות עולמנו אשליה בלבד.

 

ההשלכות של סוליפסיזם אפיסטמולוגי עשויות להיות הרסניות למושג הידיעה: אם אין בנמצא טיעון משכנע כנגד האפשרות שהמציאות שאנו חווים אינה אלא אשליה, אזי האמנתנו שעולם זה הוא ממשי אינה מוצדקת, ועל-כן אין היא בבחינת ידיעה (הדבר נכון גם אם עולמנו כן אמיתי, שהרי מרכיב ההצדקה בידיעה הוא מרכיב הכרחי). מכאן נובע שגם כל האמנותינו האחרות בנוגע לעולמנו אינן מוצדקות, ולכן אינן בבחינת ידיעות.

 

לולא איימה על ראשנו חרב הסוליפסיזם לא היינו מטילים ספק בכך שאנו יודעים מיהו נשיא המדינה, מהי בירת מצרים, איזה יום היום ומה אכלנו לארוחת הבוקר. אולם אם אין לנו וודאות לגבי ממשותו של העולם, אין אנו יכולים להיות בטוחים גם בכל העובדות הנ"ל. ייתכן שהמושגים נשיא ומדינה אינם רלוונטיים לעולם "האמיתי" (אם בכלל יש כזה), וייתכן שמעולם לא אכלנו דבר, אם בכלל קדם זמן כלשהו לרגע הנוכחי.

האם אנחנו חיים במטריקס?

 

נקודות אחיזה?

יש דבר אחד שאיננו יכולים לפקפק לגביו, וזהו עולמנו הנפשי. זו היתה גם נקודת האחיזה של הפילוסוף בן המאה ה-17 רֶנֶה דקארט (Descartes) כאשר חיפש דבר מה ודאי בעולם שעשוי להיות אשליה בלבד, והוא זה שניסח את המשפט המפורסם: "אני חושב, משמע אני קיים".

 

התנסויותינו הנפשיות חסינות מִטעוּת − אנו חווים אותן באופן ישיר, ללא תיווך חושי (למעשה התנסויותינו הנפשיות זהות לחווייתנו אותן), ועל-כן איננו יכולים לטעות לגביהן. אפשר אמנם לטעון שלמצבים נפשיים כדוגמת כאֵב פעמים רבות אין בסיס גופני, אולם תחושת הכאב אמיתית בכל מקרה: גם אם אין לכאב סיבה גופנית ברורה, גם אם האיבר הכואב כלל אינו קיים עקב קטיעה, וגם אם העולם כולו אינו אלא אשליה.

 

אלא שאם נסכים שיש לנו ידיעות רק לגבי מצבינו הנפשיים, וכל השאר הן האמנות בלבד, הרי שיהא עלינו לוותר על מרבית ידיעותינו כיום, ידיעות רבות מספור שחובקות תחומי ידע רבים. האם ניאלץ, בהיעדר נימוק משכנע כנגד העמדה הסוליפסיסטית, לומר: "אני מאמין שהיום יום שלישי", "אני מאמין שאני כותב עכשיו מכתב", "אני מאמין שאכלתי ארוחת צהריים לפני כמה דקות"? ההשלכות של האופציה הסוליפסיסטית מרחיקות לכת הן לתפישת הידע שלנו והן להתייחסותנו לעובדות בעולם, שללא אופציה זו היינו טוענים לידיעתן הוודאית.

  

ידע יחסי

האם שרלוק הולמס נהג לעשן מקטרת? האם הנחש פיתה את חווה לאכול מפרי עץ הדעת? האם סכום הזוויות במשולש גדול מ-180 מעלות? כדי לענות על שאלות אלו עלינו לקחת בחשבון את ההקשר שבו הן נשאלות.

 

מעולם לא פעל בלונדון של המאה ה-19 בלש בשם שרלוק הולמס − לפחות לא אותו בלש המוכר כגיבור ספריו של סר ארתור קונן דויל (Doyle) − ועל כן בהקשר ההיסטורי התשובה לשאלה אם בלש זה נהג לעשן מקטרת היא בוודאי שלילית.

 

מתוך נקודת מוצא חילונית לגבי סיפור הבריאה התנ"כי, המניחה שסיפור גן עדן אינו אלא מיתוס, הרי שגם התשובה לשאלה השנייה היא שלילית. כמו כן, תחת הנחה שהגאומטריה של עולמנו היא אוקלידית, סביר שנרצה לענות גם על השאלה השלישית בשלילה.

 

אולם לכל שאלה כזו יש גם הקשר שבו התשובה לה היא חיובית: אם ההקשר הוא עולמו הבדיוני של קונן דויל, אזי במסגרת סיפורית זו שרלוק הולמס אכן נהג לעשן מקטרת; אם ההקשר הוא סיפורי התנ"ך (למשל במסגרת בחינה על ספר בראשית), אזי התשובה לשאלה השנייה חיובית, ואם ההקשר הוא גאומטריה אליפטית (שאינה אוקלידית), אזי גם התשובה לשאלה השלישית חיובית. מאחר שבהקשרים אלו האמנותינו הן אמיתיות ומוצדקות אפשר לומר שאנחנו יודעים ששרלוק הולמס נהג לעשן מקטרת, שהנחש פיתה את חווה, ושסכום הזוויות במשולש גדול מ-180 מעלות, ובתנאי שאנו מייחסים את ידיעותינו אלה להקשרים המתאימים.

 

מכאן שידע הוא יחסי למסגרת מסוימת, להקשר מסוים, וגישה זו יכולה לחלץ אותנו מהבוץ הסוליפסיסטי: אין אנו חייבים לדעת בוודאות שעולמנו אמיתי כדי להניח שהאמנותינו אמיתיות, ועל כן אם הן גם מוצדקות הרי שהן ידיעות ממש. די לטעון שהאמנותינו וידיעותינו על העולם הן האמנות וידיעות ביחס למציאות שאותה אנו חווים, בין אם מציאות זו היא העולם הממשי ובין אם היא אשליה: אני יודע איזה יום היום, אני יודע מה אני עושה עכשיו, ואני יודע מתי אכלתי ארוחת צהריים. גם אם אינני יותר מאשר מוח במיכל, או גם אם אין בעולם דבר מלבד התודעה שלי (סליחה, שלך הקורא/ת) הרי שבהקשר זה של המציאות שאותה אנו חווים, כל אלו הן האמנות אמיתיות ומוצדקות, ועל כן אפשר לראות בהן ידיעות.

 

ד"ר מריוס כהן מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון. המאמר המלא התפרסם בגיליון ספטמבר של המגזין "גליליאו"