רגשות הזולת: האם אפשר להוכיח את קיומם?
מאחר שאיננו מסוגלים להבחין במצביו הנפשיים של הזולת באופן ישיר, מה מבטיח לנו שהם קיימים, והנפש שלנו איננה היחידה בעולם? בעיה זו נקראת בעיית הנפשות האחרות
במהלך חיינו, אנו מתנסים במצבים נפשיים מסוגים שונים: התנסויות חושיות כמו ראיית הצבע אדום, שמיעת ציוץ של ציפורים או הרחת ניחוח של מֶלון; תחושות גופניות כמו עונג, כאב או רעב; רגשות כמו אהבה, שמחה או עצב; ועוד כהנה וכהנה. אנו אף עושים הבחנה ברורה (לפחות מבחינה קדם-תיאורטית) בין מצבים נפשיים לבין העולם הפיזיקלי, כולל גופנו שלנו.
העולם הפיזיקלי נתפש בעינינו כשונה ממצבינו הנפשיים, כך שאחת השאלות הקשות ביותר שהמדע והפילוסופיה מנסים להתמודד איתה גם כיום היא: מהו הקשר בין שני העולמות השונים לכאורה - הפיזיקלי והנפשי? (שאלה זו מוכרת כשאלת הגוף והנפש או כשאלה הפסיכופיזית או שאלת המוח והתודעה).
אחד ממאפייניה הבולטים של החוויה הנפשית הוא שאנו מסוגלים לחוות אך ורק את ההתנסויות הנפשיות שלנו אנו. מכיוון שאין לנו שום דרך לחוות את ההתנסויות הנפשיות של אנשים אחרים, מתעוררת השאלה אם גם אנשים אחרים מתנסים בראיית אדום בדיוק כמונו, או שמא הם רואים את הצבע בגוון שונה מעט מזה שאנו רואים אותו? ואולי תפישת האדום שלהם היא כה שונה, שלו היינו מסוגלים להיות שותפים להתנסותם היינו טוענים שזוהי חווית צבע שונה לגמרי? וכיצד נוכל לדעת שלאדם מסוים אכן כואב הראש? נוכל לבחור להאמין לו על סמך דבריו או התנהגותו, אבל לעולם לא נוכל לדעת זאת באותה ודאות שאנו יודעים לגבי כאב הראש שלנו.
עצם העובדה שהמצבים הנפשיים הם פרטיים, במובן זה שאיש אינו מסוגל להתנסות במצביו הנפשיים של האחר, מעלה שאלות קשות למענה לגבי אופיים של מצבי הנפש של הזולת: האם הם דומים לשלנו, ובאיזו מידה? יתר על כן: מה מבטיח לנו שהזולת בכלל חווה מצבים נפשיים? הקושי לענות על שאלה זו מוכר כבעיית הנפשות האחרות.
טיעון האנלוגיה
הפילוסוף האנגלי בן המאה ה-19, ג'ון סטיוארט מיל (Mill), טען שאפשר להסיק שגם לאנשים אחרים יש עולם נפשי, וזאת על סמך התנהגותם. אנו יודעים שיש קשרים הדוקים בין מצבינו הנפשיים לבין התנהגותנו: כשכואב לנו אנו גונחים, אוחזים באיבר הכואב, נוטלים משככי כאבים, וכדומה; כשאנו שומעים צליל אנו מסבים את פנינו לעבר מקור הצליל, מפנים אליו את הקשב שלנו ומגיבים אליו בהתאם; גם לאנשים אחרים מנעד התנהגויות דומה לשלנו, ואין זה בלתי-סביר להניח שהתנהגויות דומות אלו מוּנעות על-ידי סיבות דומות לאלו שלנו, דהיינו מצבים נפשיים למיניהם.
טיעון זה נשמע משכנע למדי, ואף נראה שאנו אכן נוטים ליחס לאנשים אחרים מצבים נפשיים על-סמך שיקולי דומוּת מסוג זה; אולם בחינה זהירה של טיעון האנלוגיה מגלה בו פגם משמעותי: נניח שהיינו מוצאים במחסן נטוש מאות ארגזי עץ, וכשהיינו פותחים אחד מהם היינו מוצאים בו שולחן כתיבה. האם מכך היינו רשאים להסיק שגם שאר הארגזים מכילים שולחות כתיבה? אפשרי שהארגזים האחרים מכילים מוצרים אחרים, ואף ייתכן שמקצתם או כולם ריקים.
כמובן שאם היינו פותחים הרבה ארגזים כאלו, ובכולם היינו מוצאים אותו מוצר, היינו רשאים להסיק על בסיס אינדוקציה שגם הארגזים האחרים מכילים שולחנות כתיבה; אולם ממקרה אחד לא ניתן להסיק באופן אינדוקטיבי דבר, וזהו בדיוק המצב במקרה הנדון: אנו יודעים בוודאות שהתנהגויות הן ביטוי למצבים נפשיים רק לגבי מקרה אחד: אנו עצמנו.
לפיכך, האינדוקציה אינה עומדת כאן לרשותנו כדי שנוכל להסיק מעובדה זו באופן אנלוגי לגבי אנשים אחרים. בדומה לדוגמה עם הארגזים, יתכן אמנם שגם לשאר בני-האדם יש עולם נפשי, אך איננו רשאים להסיק זאת על-סמך המקרה היחיד המוכר לנו. אנו יכולים להאמין בכך, אך לא לדעת זאת בוודאות.
ג'ון סטיוארט מיל. אם ההתנהגות דומה - כנראה שהיא נובעת מרגש זהה
בעיית הדמיות
גם אם נסכים משיקולים שונים שגם לבני-אדם אחרים, ולא רק לנו, יש עולם נפשי, אנו עדיין נשארים עם שאלת הדומוּת: מה מבטיח לנו שמצביהם הנפשיים של אנשים אחרים דומים לשלנו? מה מבטיח שאחרים חווים כאב באופן שבו אנו חווים אותו, מריחים ריח יסמין באותו אופן שאנו מריחים אותו, ומתנסים בראיית הצבע הסגול באותו אופן שבו אנו מתנסים בה? עצם העובדה שכולנו קוראים לצבע זה "סגול" אינה מעידה על התנסויות זהות או אפילו דומות.
על פניו זה נראה אפשרי שלאדם אחר, הרואה דבר מה סגול ואף קורא לו "סגול", תהיה התנסות הזהה דווקא להתנסות הכחול שלי, ולהפך: שנינו עשויים להסכים שהאובייקט שלפנינו הוא כחול, אך התנסות הכחול של אותו אדם תהיה זהה למעשה להתנסות הסגול שלי (ואולי אף תהיה שונה מכל התנסויות הצבע שלי).
גם אם יהיה אפשר להראות שאותה פעילות נוירונית מתרחשת במוחו של כל מי שמדווח על ראיית סגול, הבנתנו את הקשר בין המוח לנפש כה לוקה בחסר, שאין בכך כדי להבטיח לנו שאכן מדובר באותו סוג של התנסות נפשית, או אפילו במצבים נפשיים דומים.
עם הפנים לעתיד
בעיית הנפשות האחרות עשויה ללבוש צורה נוספת בעתיד, כאשר טכנולוגיה מתקדמת תאפשר את ייצורם של אנדרואידים (רובוטים דמויי אדם) שהתנהגותם תתבסס על מערכת דמוית מוח. אף שיהיו שונים מאתנו פיזיולוגית, אפשרי שהתנהגותם תהיה מורכבת במידה כזו, שנקבל את הרושם שיש להם התנסויות חושיות, תחושות גופניות ורגשות: אנדרואיד עשוי יהיה לשוחח אתנו על ההבדלים בין הצבע האדום לצבע הכחול, להימנע מחבלות קשות בטענה שהן מכאיבות לו, ולגלות ביטויי שמחה או עצב במצבים שבהם גם אנו היינו מתנסים ברגשות מעין אלו.
בְּחברה שבה יסתובבו דמויי-אדם כאלו יהיה זה אך טבעי להעלות את השאלה אם גם להם יש עולם נפשי, ואם גם התנהגותם, בדיוק כמו זו שלנו, מוּנעת על-ידי מצבים נפשיים, בין אם דומים לשלנו ובין אם שונים מהם. אם "מוחו" של אנדרואיד יהיה מורכב דיו, יהיה קשה לבטל את האפשרות הזו כלאחר יד. כל עוד איננו יודעים איך המצבים הנפשיים שלנו נוצרים, לא נוכל להיות בטוחים שלאנדרואיד אין מצבים נפשיים כשלו, שנובעים ממורכבות מוחו.
למסקנות שנגיע אליהן בנושא יהיו השלכות מרחיקת לכת לגבי האופן שבו ננהג באנדרואידים, ואף עשוי להיות להן ביטוי תחיקתי (אפשרות זו מוצגת בצורה יוצאת מן הכלל בסיפורו של אייזק אסימוב, "איש המאתיים", שאף עובד לסרט).
במה אפשר להאמין?
כפי שראינו, לבעיית הנפשות האחרות פנים רבות, ואף שאין היא מטרידה אותנו בחיי היומיום, ואין אנו מטילים ספק בעולמו הנפשי של הזולת (איננו מפקפקים אפילו בכך שלחיות המחמד שלנו יש חיים נפשיים), יש בדיון בה כדי להבהיר את הבעיות שמאפיינות את האפיסטמולוגיה (תורת הידיעה): מה אפשר לדעת? מהם התנאים הנדרשים כדי שנוכל לראות בהאמנה ידיעה ממש? כיצד אפשר להצדיק את האמנותינו, אם בכלל?
התחום הספציפי שלו שייכת בעיית הנפשות האחרות מכונה ספקנות. זוהי עמדה אפיסטמולוגית שמדגישה את גבולות הידיעה וטוענת שרבות מהאמנותינו, ואולי אפילו כולן, אינן ראויות להיחשב ידיעות.
ד"ר מריוס כהן מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון. הכתבה המלאה התפרסמה בגיליון יולי של המגזין "גליליאו"
