פרדוקס משפטי: יואתלוס נגד פרותגורס
לעתים קורה, מכוחם של חוקים שונים, ששופטים צריכים להכריע בין שני פסקי-דין מנוגדים; אולם מה קורה כאשר פסק-הדין, יהא אשר יהא, פוסל את עצמו?
הסופיסטים היו רֶטוריקנים נודדים ביוון העתיקה, שהרוויחו את לחמם מהוראת אמנות השכנוע. מספרים שפּרוֹתָגוֹרָס, סופיסט בן המאה החמישית לפני הספירה, הסכים ללמד את תלמידו יוּאַתְלוּס משפטים, וזאת תמורת שכר לימוד מלא שישלם לו יואתלוס כאשר (ורק כאשר) הוא, יואתלוס, יזכה לראשונה בְּמשפט. אלא שלאחר סיום לימודיו לא השתתף יואתלוס באף משפט, ומשהבין פרותגורס שתלמידו לשעבר אינו מתכוון לשלם לו את שכר הלימוד, איים לתבוע אותו לדין.
פרותגורס טען בפני יואתלוס שאם הוא, פרותגורס, יזכה במשפט, יהיה תלמידו לשעבר חייב לשלם לו את החוב על בסיס פסק הדין; ואילו אם יפסיד, יהיה זה נצחונו הראשון של יואתלוס במשפט, ועל-כן יהיה חייב ממילא לשלם לו את שכר הלימוד על בסיס ההסכם שהיה ביניהם. אולם יואתלוס ענה ללא היסוס שאם פרותגורס אכן יזכה במשפט, הרי שעל פי ההסכם שביניהם לא יהיה חייב לשלם לו תלמידו את שכר הלימוד משום שעדיין לא זכה באף משפט; ואילו אם יפסיד בו המורה, ממילא לא יהיה תלמידו חייב לשלם לו דבר על בסיס פסק הדין.
הפרדוקס תואר לראשונה על-ידי אָאוּלוּס גֶלְיוּס, פילוסוף וסופר רומי בן המאה השנייה לפנה"ס, שקיבל את השכלתו הפילוסופית באתונה.
בית המשפט פוסק לטובת התובע, ולכן הוא לא יקבל אגורה (צילום: index open)
עניין של זמן
על פניו, יכול בית המשפט לפסוק לטובת אחד הצדדים, ולקבוע שמתוקף פסק הדין החוזה שנחתם ביניהם בטל. אם במקרה כזה יהיה זה פרותגורס שיזכה במשפט, יהיה על יואתלוס לשלם לו את שכר הלימוד אף על פי שלא זכה עדיין באף משפט, ואילו אם יהיה זה יואתלוס שיזכה במשפט, הוא לא יהיה כבול להסכם בינו לבין מורהו לשעבר, ועל-כן לא יהיה מחויב בתשלום שכר הלימוד על אף העובדה שזה זכה כבר במשפטו הראשון. אולם נשאלת השאלה מה יהיה הבסיס לפסיקת בית המשפט לטובת אחד מהצדדים? אין זה בלתי סביר שבסיס זה יהיה החוזה שנחתם בין המורה לתלמידו, ובית המשפט יהיה רשאי לחייב אותם לקיים את החוזה. אולם מה ההיגיון בקביעה שעל הצדדים לקיים את ההסכם אשר פסק-הדין מבטלו? ובנוסף - כיצד מקיימים את החוזה במצב פרדוקסלי כזה?
אפשרות סבירה להימנע מהפרדוקס הוצעה על-ידי גוטפריד וילהלם לייבניץ (Leibniz), פילוסוף ומתמטיקאי בן המאות ה- 17 וה- 18, שבין עיסוקיו הרבים אף נהג לכתוב בנושאי חוק ומשפט: מן הראוי, כתב לייבניץ, שבית המשפט יקבע שעל בסיס ההסכם שבין המורה לתלמידו לשעבר, אין לפרותגורס עילה לתבוע מיואתלוס את שכר הלימוד, ויפסוק לטובת התלמיד. אולם בעקבות נצחונו של יואתלוס בַּמשפט יהיה רשאי פרותגורס לתבוע את תלמידו לשעבר בשנית, שכן התביעה השנייה תבוא רק לאחר שיואתלוס כבר זכה במשפטו הראשון, ולתביעה זו כן תהיה עילה, כך שעל בסיס ההסכם שבין השניים מן הראוי שבית-המשפט יפסוק הפעם לטובת פרותגורס. כלומר, הכל תלוי בנקודת הזמן בה נמצאים כאשר נדרשת הפסיקה.
מקרה מהחיים
אפשר שפרדוקס חוזה פרותגורס הוצע כאפשרות היפותטית בלבד, ושמחלוקת כזו בין פרותגורס לאחד מתלמידיו מעולם לא קרתה במציאות. אולם פרדוקס משפטי אמיתי נדון בין כתליו של בית-משפט באוהיו, ארה"ב, ב- 1946: אדם נאשם בביצוע הפלות בלתי-חוקיות, כאשר עדת התביעה היחידה הייתה אחת מהנשים שלהן עזר (כביכול) הנאשם לבצע הפלה. הבעיה הייתה שעל-פי חוקי המדינה באותה תקופה נחשבה האשה לשותפה לדבר עבירה, אך החוק קבע שאין די בעדותו של שותף לדבר עבירה כדי להרשיע את הנאשם. נוצר מצב בלתי מתקבל על הדעת שזיכוי הנאשם יאפשר את הרשעתו (שכן במקרה כזה לא תיחשב עוד העדה לשותפה לדבר עבירה), ואילו הרשעת הנאשם תגדע את הענף היחיד מתחת לתביעה (עדות האישה), מה שיחייב את זיכויו.
בית המשפט בחר בסופו של דבר להרשיע את הנאשם על בסיס הקביעה שכל נאשם הוא בבחינת חף-מפשע כל עוד לא הורשע בבית המשפט, ועל-כן טרם ההרשעה אין העדה נחשבת שותפה לדבר עבירה, ויש לקבל את עדותה: פסק דין שהוא ללא ספק בעייתי, אך משקף פרגמטיות משפטית. במידה מסוימת, הכנסת ציר הזמן למערכת השיקולים מזכירה את הצעתו של לייבניץ לפתרון הפרדוקס הראשון.
המאמר המלא התפרסם בגיליון נובמבר של מגזין גליליאו
לפנייה לכתב/ת 
גוטפריד וילהלם לייבניץ. הכנסת ממד הזמן כפתרון לפרדוקס
מתוך מאגר ויז'ואל/פוטוס
