משחררי אושוויץ חזרו ושיחזרו: ראינו חיים-מתים

בקרקוב נפגשו שני קצינים בצבא האדום, שהשתתפו בשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, עם ניצולים. אחד מהם סיפר על שעבר: "היינו ממש בהלם, עד עצם היום הזה אי אפשר לעכל את זה לחלוטין"

ענת שלו, קרקוב פורסם: 28.01.10, 00:01

במסגרת אירועי יום השואה הבינלאומי שנערכו אתמול (ד') ברחבי העולם, התאספו רבים בפולין לציין 65 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, על-ידי חיילי הצבא האדום. אחד מאותם האירועים היה פורום אשר נקרא let my people live, שנערך ביוזמת הקונגרס היהודי-האירופי. האירוע נערך בקרקוב בחסות ממשלת פולין ובשוליו ניתן היה לגלות דמויות מעניינות, בהן שני אנשים עטורי מדליות ואותות כבוד.

 

יום השואה הבינלאומי - זוכרים ופוגעים

 

השניים הם שני קשישים רוסים, קצינים בדימוס בצבא האדום, שנמנים עם משחררי מחנה ההשמדה. יעקב ויניצ'נקו ואיוואן מריטונישקין אינם מסתירים את התרגשותם, בעודם נפגשים עם אלברטו ישראל, ניצול שואה ששרד את מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.

 

המשחררים והמשוחרר התחבקו ולחצו ידיים. אלברטו הראה לשניים ולעיתונאים את המספר החקוק על זרועו. להם יש את המדליות - ולו יש את המספר. "נהדר לראות שהוא חי ומרגיש טוב", אמר מריטונישקין, שזו אינה הפעם הראשונה שהוא פוגש באלברטו. "נפגשנו לפני חמש שנים, באירועים לציון 60 שנה לשחרור המחנה. להיפגש עם ניצולים מהמחנה, ויתרה מזאת לראות שהם במצב טוב - זה פשוט נהדר. בכל פעם שיוצא לי לפגוש ניצולים, אני חש מהי המשמעות של המעשים, של הצלת חיים".

פגישה מרגשת. הקצינים הרוסים (צילום: טובי אקסלרוד)

 

ויני'צנקו ומריטונישקין משכו תשומת לב רבה אליהם, והם חייכו לכל עבר. כשוחחו עם העוברים והשבים, הם הסבירו על המדליות שעל מדיהם. "קיבלתי את זו לאחר שנוריתי ארבע פעמים במהלך שירותי הצבאי", חידד ויניצ'נקו. אך כשהשיחה עוברת לאותה התקופה, כשהם חוזרים לאותו היום בו נכנסו לראשונה למחנה ההשמדה, עוד לפני שנודעו מימדי הזוועה, הם מרצינים, כיאות למעמד.

 

ויניצ'נקו כחכח בגרונו וסיפר: "הדבר הראשון שאני זוכר שראיתי כאשר נכנסנו לאושוויץ היה בלוקים בכל מקום, מכל עבר - בלוקים בלוקים ועוד בלוקים. גדרות תיל גם היו בכל מקום. לקח זמן עד שהגענו לראות את הניצולים. זה היה ההלם האמיתי, ללא ספק. עדיין עוברת בי צמרמורת שאני חושב על אותם חיים-מתים,

רואים את זה בתמונות היום, אבל זה לא אותו דבר כמו לראות את זה במציאות. הייתי המום, זה היה מצב קשה, צמרמורות מילאו אותי. גם היה קשה לנסות ולתקשר איתם - גם בגלל מצבם, וגם בגלל שהם הגיעו מכל מדינות אירופה ולא היתה לנו שפה משותפת".

 

מריטונישקין הוסיף: "היה קשה באותו רגע להבין בדיוק מה קרה שם. היינו ממש בהלם, עד עצם היום הזה אי אפשר לעכל את זה לחלוטין".

 

מבחינת זכר השואה, כשנשאל מריטונישקין לגבי מידת העניין אותה מביעים צעירים ברוסיה במורשת מלחמת העולם השנייה, שחרור אושוויץ וכמובן השואה הוא מסביר: "מבחינת מידת העניין, זה לא פשוט. יש שמתעניינים, יש שלא, אבל זה תלוי מאוד באיך מנחילים להם את זכר השואה. אם מספרים הכל בבת אחת - זה בלתי אפשרי. התגובות הן חזקות לסיפורים, מה שלמדתי בין היתר באמצעות נכדיי הוא שאי אפשר לדחוס יחדיו את כל הפרטים האיומים האלה, זה יוצר עומס, מצב בו קשה לעכל ולהאמין. הרבה פעמים נוצר מצב בו הצעירים דוחים את הסיפורים ומכחישים את השואה, לכן חשוב תמיד לספר את הדברים במתינות ובהדרגה. אין ספק שמדובר בזוועה בלתי אפשרית לעיכול".