בחירה אישית בבריטניה: מי שילם את המחיר?

שיטת הבחירות הבריטית לא מעניקה ייצוג הולם לדעת הקהל הארצית, אבל יתרונה של הבחירה האישית הוא העמדת פוליטיקאים למבחן ציבורי מתמיד. בכירה בלייבור שהיתה מעורבת בשחיתות הפסידה וגם מנהיג ימין קיצוני מצא עצמו בחוץ

עם פרסום התוצאות הרשמיות בבחירות בבריטניה עיקר תשומת הלב מופנית לשלושת מנהיגי המפלגות הגדולות - דיוויד קמרון, גורדון בראון וניק קלג - שהרכב הממשלה הבאה נמצא בידיהם, אולם הם לא הפוליטיקאים היחידים שעמדו לבחירה. כמה מועמדים בולטים גילו הלילה והיום (ו') שבפרלמנט הבא הם כבר לא יישבו.

 

בריטניה בוחרת - הכותרות האחרונות ב-ynet:  

• "פרלמנט תלוי": קלג קורץ לשמרנים
• השמרנים בראש, הלייבור מתרסק
• קלג: מאוכזב, אבל איש לא ניצח
• קמרון: הלייבור איבד את המנדט

 

שיטת הבחירות הבריטית ספגה ביקורת קשה במהלך מסע הבחירות, לאור חוסר ההתאמה בין התמיכה הארצית במפלגות לבין מספר המושבים שקיבלו. לפיה מפלגה חייבת לזכות ברוב המחוזות ולא ברוב הקולות במדינה כדי לנצח בבחירות. מפלגה משגרת מועמד לכל מחוז בחירה, והאדם שנהנה מרוב במחוזו זוכה בכל הקופה.

 

הדוגמה המובהקת ביותר לבעייתיות בשיטה היא המפלגה הליברל-דמוקרטית בהנהגת קלג שגרפה 22 אחוזים מהקולות ברחבי המדינה, אך קיבלה רק שבעה אחוזים מהמושבים בפרלמנט – 51 מתוך 650. לעומתה, הלייבור דווקא הרוויחה משום שזכתה ב-29 אחוזים מהקולות ברחבי המדינה, אך קיבלה 248 מושבים בפרלמנט, המהווים כ-38 אחוזים.

 

אולם לצד הביקורת, ניתן להבחין בכמה יתרונות שמשרתים את הבריטים. למשל, העובדה שכל פוליטיקאי נאלץ להתמודד על מושבו מחדש – ללא קשר למעמדו הפוליטי או לכוחו במפלגה – לעולם מעמידה אותו במבחן ציבורי. מדובר בשינוי מהותי מהמצב בישראל, שבה בכיר במפלגה גדולה, כמו הליכוד או קדימה, נבחר מחדש בקלות כל עוד הוא נהנה מתמיכת מפלגתו, מאחר שהוא מתמודד במסגרת רשימה ולא עומד לבחירה אישית.

 

שרת הפנים לשעבר, ג'קי סמית מהלייבור, היתה בשנה החולפת במרכזה של פרשת שחיתות שהסעירה את בריטניה. סמית היתה בין הפוליטיקאים הבכירים ביותר שהיו מעורבים בפרשת החזרי ההוצאות, כשהתברר שתבעה החזרים עבור ביתה ואפילו על חבילת שידורי הטלוויזיה, הכוללת גם סרטים כחולים.

 

אחרי שהתפטרה מתפקידה בממשלה ביוני אשתקד, נאלצה סמית לעמוד למבחן הציבורי בבחירות הנוכחיות. המצביעים במחוזה נתנו את קולם ליריבתה השמרנית, קרן לומלי, וכך למעשה סילקו אותו מתפקיד ציבורי.

 

הירוקים עשו היסטוריה

מפסיד אחר של הבחירות בבריטניה הוא מושל צפון-אירלנד ומנהיג המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית, פיטר רובינסון, שהפסיד במחוז שאותו ייצג מאז 1979. רובינסון עמד בחודשים האחרונים במרכזה של פרשת מין ושחיתות, במהלכה נחשף כי רעייתו, אייריס, ניהלה רומן עם צעיר בן 19. על רובינסון עצמו נמתחה ביקורת חריפה על כך שנהג בפרשה בצורה לא תקינה. גם עימו הבוחרים סגרו חשבון.

 

תושבים רבים בממלכה נשמו לרווחה כשהמפלגה הלאומית הבריטית (BNP) נחלה הפסד צורם ולא זכתה באף מושב בפרלמנט הבא.

זאת, למרות שקיבלה שישה אחוזים מהקולות בבחירות לפרלמנט האירופי אשתקד. אפילו מנהיג המפלגה, ניק גריפין, המביע עמדות גזעניות ובעבר אף הכחיש את השואה, קיבל רק שליש מהקולות שגרפה יריבתו מהלייבור, מרגרט הודג', במחוזם במזרח לונדון.

 

מפנה נוסף בבחירות אירע עבור הירוקים, שעשו היסטוריה כשנכנסו לפרלמנט לראשונה בתולדות המפלגה. מנהיגת הירוקים, קרוליין לוקאס, גברה על חבר הפרלמנט המכהן של הלייבור וזכתה במחוז ברייטון. לוקאס תהיה הנציגה הראשונה והיחידה של התנועה הירוקה בווסטמינסטר.