בין תל-אביב לצפת

העיר העברית הראשונה הוכתרה השבוע לאחת הערים החמות בעולם, אבל בצפת הפגינו קרירות נגד מי שמשכיר את דירות לערבים ואילו סמוך לבית הפצ"ר נמשכה ההשתלחות העיוורת בגורמי החוק

ולתפארת מדינת תל-אביב

ישראלים נאמנים שיפשפשו בארכיונם יתקשו לדלות משם את הפעם האחרונה בה הוגדרו בידי מוסד בינלאומי נחשב כקלילים, אטרקטיביים ומגניבים. משום מה רואים בנו לרוב קשי עורף, עזי מצח וששים אלי קרב. בחירתו של מדריך התיירות הנפוץ "לונלי פלאנט", לדרג את תל-אביב במקום השלישי ברשימת הערים החמות לשנת 2011, תשפר במשהו את מעמדנו בעולם (לפחות בחלק הבלייני שלו) ועל הדרך אולי תשפר גם את הדרך בה אנחנו רואים את עצמנו.

 

הלב, אלא אם הוא שמרן, צדקן וצייקן, לא יכול שלא להתרחב נוכח שפע המחמאות. העיר העברית הראשונה נתפסת בעיני מדריכי הטיולים הגויים כעליזה, מגוונת, סובלנית ותרבותית. נכון, ידענו. כמו שידענו ש-TLV היא העיר הבינלאומית ביותר (שלא לומר היחידה) בישראל. אז מה, תמיד נעים לשמוע את זה מאחרים.

 

אפילו ההשוואה לבירת הנצח, שעלולה לאכזב כמה יהודים טובים, תתקבל בנסיבות חגיגיות אלה בחיוך סלחני: "מדובר בהיפוך המוחלט של ירושלים. עיר חטאים מודרנית על חוף הים, מול עיר קדושה על הר". מה נגיד לכם, דיר פרנדז, קלטתם אותנו.

 

דיור מוגן

ובזמן שגורמים זרים מכתירים את תל-אביב לאחת הערים החמות בעולם, עמלים גורמים מקומיים כדי לקעקע את צפת - היפה, ההיסטורית, הרוחנית - כאחת הערים המגונות בעולם. בפרקים הקודמים, קרא הרב הראשי של העיר, שמואל אליהו, שלא למכור או להשכיר חלילה דירות לערבים, וכמה תושבים טובים יצאו למלא מצווה, לפרוע ולפגוע בסטודנטים ישמעאלים, עד שזיכו אותם השמיים בכתבי אישום חמורים.

 

השבוע הגיע תורו של אליהו צביאלי, יהודי בן 89 מוותיקי צפת, לשלם מחיר על מעשיו הנלוזים. הקשיש, שהעז להציע מגורים בשכירות לשלושה סטודנטים בדואים - למען הסר ספק, לא תושבי שטחים, אלא אזרחי ישראל, תלמידי המכללה האקדמית בצפת - קיבל איומים טלפוניים שהבטיחו לשרוף את ביתו וכרוזים בגנותו נתלו בראש חוצות.

אליהו צביאלי, ליד הבית אותו רצה להשכיר (צילום: אפי שריר)

 

האמת היא שתחת השמש של צפת, כמו תחת כל שמש אחרת, אין חדש. תגובות ההפתעה והזעזוע תמוהות או מלאכותיות, שכן זהו טבעה של הרוח האנושית, כך זה היה מאז ומתמיד. בארצות אחרות, בתקופות אחרות, כבר אסרו מכירה והשכרה של בתים ליהודים, באו חשבון נוקב עם מפירי האיסורים, ולאן זה הגיע כולנו זוכרים. האמנם כולנו זוכרים?

 

משפט שדה

הוויכוח הציבורי בסוגיות צבאיות-משפטיות-מוסריות, שוויתר מזמן על החלק של ה"משפטיות-מוסריות", ירד השבוע אל הרחוב באופן הנמוך ביותר. הכתובת "בוגד" רוססה על קיר ביתו של הפרקליט הצבאי הראשי, האלוף אביחי מנדלבליט, ו"מחמאות" נאצה פוזרו על קירות אחרים בשכונת מגוריו בפתח-תקווה ועל כרוזים שהופצו בתחומה.

 

בגידתו של האלוף, למקרה שהלכתם לאיזו הפגנה של יפי נפש ולא התעדכנתם, היא הגשת כתבי אישום נגד חיילי גבעתי, שהורשעו בינתיים בשימוש בילד פלסטיני כמגן חי - אפילו לא מגן, סתם גלאי פצצות חי - וממתינים עתה לגזר דינם.

 

טינוף ביתו ושמו הטוב של הפצ"ר פוגע אמנם באסתטיקה של תרבות הדיון, אבל ממילא אין כאן תרבות ואין כאן דיון. מה שיש כאן, הוא שיסוי והסתה וזילות מבחילה של מושגי הנאמנות והבגידה. לא ברור מי ביצע את המעשה, אבל ברור שהוא משתלב במגמה כללית, ישראלית, של השתלחות עיוורת בגורמי החוק, ובאמצעותם, בחוק עצמו. החוק המניאק הזה, שתמיד נכנס בין הרגליים ומפריע לנצח.

 

גורמים צבאיים בכירים צקצקו בתגובה "נחצה כל קו אדום", אלא שהקו נחצה עוד קודם, וברגלי גורמים צבאיים בכירים. אלה שהקפידו להפגין תמיכה בחיילים שביצעו פשעים, ועשו זאת בבית-הדין, מקום מושבם של אלה, הבוגדים.

 

אוי לאוזניים

עבודה סוציאלית:  

 

"צריך להיות אהבל בשביל לעשות

את זה. אמיתי מי מביא פיליפינית?"

 

(יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, על שר הביטחון,

אהוד ברק). צריך להיות איש רוח כדי לנסח את

זה. רסמי. מי מדבר ככה?

 

 

 

"להגיד על אהוד ברק אהבל זה פשוט סוג של מזוכיזם עצמי

"

 

(ויצמן שירי, מקורב-ברק האחרון). להגיד מזוכיזם עצמי זה פשוט סוג של אהבלות

 

 

 

"אין צורך במשיח מבחוץ. יש כוחות איכותיים מתוך המפלגה שיכולים לשקם

 ולהציל אותה"

 

(שר הרווחה, יצחק בוז'י הרצוג). אה, ברור. רואים