השחור החדש

ח"כ מזור בהיינה עבר את מסלול הישיבות החרדיות כעולה אתיופי יחיד. היום תמצאו כבר "גרעינים" של בני העדה בכל הריכוזים החרדים. למה הם ויתרו על הקייסים לטובת הרבנים, איך עברו את חסמי האליטה של עולם הישיבות ולמה הם לא מתרגשים מהחומרה הליטאית. ראיון

כמעט מבלי שהרגשנו, הולך ונרקם בימים אלה זרם חרדי חדש - חרדים יוצאי אתיופיה. סיפורי גזענות או ועדות קבלה אימתניות במעוזים החרדים לא עושים רושם על מי שחצו מדבריות בדרכם ארצה. וכך צעד אחר צעד, הם מצליחים להתברג אל תוככי המגזר. כשמול אמירות פוגעניות, נצבת אהבה גדולה מצד הרבנים. ורצון נחוש לחבור אל היהדות החרדית.

 

הרב מזור בהיינה, ח"כ לשעבר מטעם ש"ס ורב מבאר שבע בהווה, גילה סקרנות כששמע שאני מתגוררת באלעד: "עיר יפה, עשיתי בה כמה שבתות, יש לי אברכים משם", הוא מספר על מי שהיו עד לפני הראיון הזה, רואים ואינם נראים. "הם אנשים שקטים ועדינים. לא מתבלטים", הוא מסנגר. למרות שאין לי ספק כי המחזה של אישה אתיופית עם פאה ב"סופר" החרדי השכונתי, יסובב אחריו ראשים.

 

אתיופיה - בני-ברק

את המסלול המפרך לעבר המיינסטרים החרדי, עבר הרב בעצמו כילד עולה. "הלכתי לפנימייה ממלכתית דתית כמו כל בני העדה, אצלי זה היה 'כפר חסידים'. נהניתי מאוד, אבל הרגשתי צורך להעמיק את הלימוד התורני וביקשתי ישיבה". המשאלה החריגה של מזור הקטן הרימה גבות אצל הצוות החינוכי: "ניסו בעדינות להגיד לי שזה לא ילך, שיש הבדלי מנטליות. רצו להגן עלי כי חששו שזה לא יעבוד ושלא יקבלו אותי. במבט לאחור אני יכול להבין אותם".

 

בהיינה לא ויתר, ובסופו של דבר מצא עצמו בישיבת "תורת חיים" בבני ברק. "להגיד לך שזה היה קל, אני לא אשקר. ילדים תמיד יודעים להציק למי ששונה מהם, והיו מילים, ונאמרו דברים. אבל מהצוות החינוכי קיבלתי רק חום ואהבה. הרגשתי מחובק וזה עזר לי להמשיך קדימה ולא לוותר. את המסלול כולו עד ישיבת 'פורת יוסף' והלאה, עברתי לבד. האתיופי היחידי. וזה אף פעם לא קל. באותם ימים, הייתי הולך ברחובות בני ברק כשכולם מסתכלים עלי כמו עצם בלתי מזוהה. הרעיון של אתיופי-חרדי, לא ממש 'ישב' להם. "היום", הוא מקנח באופטימיות, "זה כבר אחרת".

חוגגים את הסיגד. הקבוצה החרדית חגגה בכותל (צילום: אוהד צוינגברג)

 

ואכן, בכל ריכוז חרדי, ישנם 'גרעיני התיישבות', של בני העדה. מלבד בני ברק וירושלים, גם בערים החרדיות מודיעין עילית, אלעד והשכונה החרדית 'רמת בית שמש', הם פורחים ומשגשגים. שם לא ממהרים להרים ידיים ולהיכנע מול ועדת דיור כזאת או אחרת. הבנות שלמדו בהתחלה רק ברשתות החינוך של ש"ס. הצליחו בחלקן לעבור את המחסומים הבלתי אפשריים, ולזכות בכיסא "בבית יעקב".

 

אל תוך האליטה של עולם הישיבות 

את החסם העיקרי שעיכב, את השתלבותם של האתיופים במגזר החרדי אפשר לראות ב"פרשת הגיור לחומרא", כשהרב בהיינה דווקא מסנגר על ההחלטה לבצע אותם. "גדולי ישראל עמדו על זה שייתכן שיש ספקות. לא חלילה על עצם היהדות אלא על דברים אחרים. וכדי לסלק מעל הקהילה את החשדות האלה הוחלט לעבור 'גיור לחומרא'. יש הבדל מהותי בין גיור לבין מה שעברו חלק מבני העדה. אני לא יודע אם את זוכרת אבל בשנת 85' התחוללה סערה, והייתה הפגנה גדולה על עצם הרעיון. ומה שהתחיל בשקט, התפרץ לסערת רגשות גדולה" .

 

היום בני הקהילה שהצטרפו למגזר החרדי עברו מרצונם את התהליך. ונכנסו פנימה, אל תוך עולם הישיבות החרדי. "בכל ישיבה כמעט, יש תלמידים ממוצא אתיופי. גם בישיבות האשכנזיות האליטיסטיות כמו 'בית מתתיהו'. אפילו בפונוביז' שמעתי שיש. בישיבות הספרדיות הטובות כמו 'כיסא רחמים' 'וראשית חוכמה', האחוזים גבוהים הרבה יותר". והמגמה , לדברי בהיינה ברורה. השתלבות, עד להתערות מוחלטת בתוך הציבור החרדי. "זו אוכלוסייה איכותית ורצינית והם מתרגלים אלינו. ואם חושבים שאתה חכם, ויכול להתפלפל איתם על סוגיה בגמרא, זה לא מזיק", הוא מוסיף בחיוך.

 

חומרות? זה פטנט אתיופי 

"באתיופיה, כל זר שהיה מגיע לקהילה עבר קודם בירור דרך הקייס, המנהיג הרוחני, על יהדותו. זו מדינה ענקית אבל המבוגרים הכירו לעומק את כל הקהילות והמשפחות. לכן כשהגיע אלינו אדם לבן עם פאות וזקן, מספר בהיינה על המפגש הראשון עם חרדי, "לא יכולנו לבדוק אם הוא באמת יהודי. אז הקייסים דרשו 'לתפוס אותו במילה', תרתי משמע, לבדוק אם הוא מהול. כך השתמרנו שם, בזכות השמרנות".

 

המורשת היהודית החסרה של יהודי אתיופיה, זכתה לדבריו בתוספת חומרות ששימרו אותה מפני התבוללות בסביבה. "אצלנו עריות, רק שתדעי, זה בדיקה של שבע דורות אחורה. עד היום מתקשרים אלי בחורים אתיופים מישיבות, להתייעץ. הציעו להם לשידוך קרובת משפחה רחוקה והם לא בטוחים שזה בסדר. אני גם דואג להפנות אותם לראשון לציון, הרב עמאר כדי שיגיד להם בעצמו שזה מותר וזה כשר".

 

"בשבתות אצלנו, אסור היה לחגור חגורות כי זה מצביע על נכונות ליציאה החוצה, לפעילות. ישבו בבית כל השבת, במנוחה מוחלטת. גם בטהרת המשפחה היו חומרות בלי סוף. אישה נידה הייתה הולכת לשבת במבנה מיוחד. אסור לה להישאר בבית. אסור לאכול מהאוכל שהכינה. אסור ללכת אחרי הפסיעות שלה. עד היום הקייסים המבוגרים נמנעים מלשהות במחיצת יולדת, תחת קורת גג אחת. היום בחור אתיופי יגיד לאשתו 'תצאי מהבית', היא תגיד ובצדק, 'תצא אתה'".

 

"מצד שני", הוא ממהר להדגיש, "כל החומרות האלה לא הגיעו יש מאין. רק עכשיו, 'פרשת השבוע', מספרת על רחל והתרפים שגנבה. נכתב שהיא אומרת ליעקב שהיא לא קמה כי יש לה 'אורח נשים'. הוא עדיין יכול היה לחפש ולא עשה את זה, למה? הרמב"ן מוסיף בפירושו, שקדמונים נזהרו לא ללכת אחרי אישה נידה, בדיוק כמו אצלנו. לפעמים אני מרגיש ששמאי (המחמיר ההלכתי במשנה), היה בכלל אתיופי".

 

במקום קייס, רב ראשי 

דור הקייסים, הולך ונעלם. הדור הצעיר של ההנהגה הרוחנית האתיופית נמצא רובו ככולו בישיבות. והמורשת המסורתית שהוחזקה בשיניים אלפי שנים, מימי גלות בית ראשון, הולכת ונעלמת. בעוד שלושים שנה ייתכן ולא יהיו קייסים. אבל את הרב בהיינה זה לא מטריד במיוחד: "אי אפשר לחזור אחורה. הצורך במנהגים האלה היה כדי לשמר את היהדות שלנו. מהתבוללות, היום הזה איננו".

 

וזו לא בגידה במורשת?

 

"יש שחושבים ככה. מצד שני במשפחות שיש בהם בחורי ישיבות זה לא קורה. כי הם רואים את כל מה שאנחנו הרווחנו על הדרך. את כל הספרות ההלכתית שלא הייתה לנו, כי היינו מבודדים ונידחים. המבוגרים לא ישתנו, אבל הצעירים ייקחו מהמסורת את מה שאפשר, וישלבו את זה עם המסורת של כל עם ישראל".

 

את הביטוי למחלוקת על דרכה הרוחנית של העדה ניתן היה לראות בחג הסיגד המסורתי שנחוג בשבוע שעבר בירושלים. רוב הקהילה בחרה לשמר עד כמה שניתן את המסורת שדרשה את קיום הטקס על הר גבוה. ולכן, התכנסה לאירוע בשכונת 'ארמון הנציב'. "הקבוצה החרדית", מנגד, בחרה להישאר בכותל. ולחגוג את הטקס עם הקייסים מול מקום המקדש.

 

"מבחינתנו הפרשנות של הר - דמוי הר סיני, זה מקום קדוש. ואין מקום קדוש יותר 'מהר הבית'. באנו לכאן עבורו". גם אופי הטקס, שהרב ממהר לציין שהיה נוכח בשניהם, שונה. אותה שפה, אותו מנהג, אך לא מפגש חברתי מעורב כפי שהיה 'בארמון הנציב', אלא טקס דתי בהפרדה מלאה, "כמו שמקובל בעם ישראל".

 

"שנים הסתובבנו וחיפשנו את הארץ ההיא שחשבנו שאולי היא רק חלום. אנחנו לא כאן כדי להמשיך את הגלות, אלא כדי לבוא עם פנים לעתיד חדש ומאוחד. לא יקומו מוסדות חרדים אתיופים כי לא צריך. אנחנו כאן כדי להגיע לאינטגרציה מלאה. האברכים שלנו נמצאים בכל מקום, ומעורבים בקהילה החרדית וגם בענייני העדה. ויבוא יום, וחוץ מתלמידי ישיבה אתיופים, ואברכים אתיופים יהיו גם ראשי ישיבות אתיופים ואם ירצה ה', גם רב ראשי אתיופי. אז נדע שהצלחנו במשימה".