הרב, מותר לי לנשום?

כמה נוח להיות דתי בעידן המקוון שבו "הכל שאיל". למה להפעיל את גלגלי המוח ולהטריד את מוחנו במחשבות ולבטים? למה להתאמץ לפתוח ספר הלכה כשאפשר, בהינף שו"ת סמס, לזרוק את האחריות על הרבומט?

מה עושה הרב כשהוא קם בבוקר? נוטל ידיים, אומר "מודה אני" ופותח את המייל. על המסך קופצות 152 הודעות שהתנקזו אל תוך תיבתו הקורסת תחת מטר של שאלות בנושאים הרי גורל: "הרב, אני לא מסתדרת עם חמותי, מה לעשות?" "הרב, לא הכניסו אותי להדרכה, זה אומר שאני פחות טובה?" "הרב, מותר לקרוא לילד דוד יהונתן?" "הרב, מותר להשמיע רינגטון חסידי בשירותים?" (הכל אותנטי, אגב). 

 

• עוד דעות וכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet

 

והנה עוד אחת חמה מהתנור, לא נגעתי: "הרב, נולדתי בתאריך 16.04.1990, במשך כחצי שנה יצא לי מספר רב של פעמים להסתכל על השעון ולהיתקל בצירוף 1604, רציתי לדעת אם יש לזה הסבר כלשהו" (תשובת הרב: "זה קורה").

 

כלבויניק מעבר לקו 

זמינותו של הרב ונגישותו האינסופית באינטרנט ובסלולרי הצמיחה לנו דור של הססניים, תלותיים, שנראה כי ההיגיון הבריא של כמה מהם הוקפא לאלתר.

 

השו"ת האינטרנטי, שתכליתו המקורית היתה לתת מענה לשאלות הלכתיות גרידא, או להיות מקום מפלט למי שבאמתחתו שאלות אישיות ורגישות - נפל קורבן לצדקנותם ולעצלנותם של "מטרידים הלכתיים", שיטרידו את הרב ביחסים הלקויים עם החמות, במנהגי בית הכיסא, בחלומות ההזויים על הגרוש או בעניין מצב החסה בשטחים. כי התורה, הרי, תורת חיים היא, והרב

הוא כלבויניק שהפך לשולף המהיר במערב במציאת פתרונות לכל גחמה מחשבתית, ולכל טרדה יומיומית חולפת.

 

רבני השו"תים משמשים בעל כורחם כעובדים סוציאליים, פותרי חלומות, פסיכולוגים וקואוצ'רים פיראטיים, וסדר יומם הצפוף ממילא מופקד בידי ציבור שאינו מבחין בין נושאים הלכתיים מובהקים - לבין דילמות נפוצות שדינן להיפתר בהתייעצות אגבית עם חבר טוב, מכר, או לחילופין איש מקצוע מתאים.

 

כמה נוח להיות דתי בעידן המקוון שבו "הכל שאיל". למה להפעיל את גלגלי המוח ולהטריד את מוחנו במחשבות ולבטים? למה בכלל להתאמץ ולפתוח ספר הלכה כשאפשר, בהינף מקלדת או טלפון סלולרי, לשלח את המועקה אל דפי השו"ת ולזרוק את האחריות על הרבומט? הוא כבר יטפל בזה. ואם הוא טועה - שיתחשבן בעצמו עם אלוהים, הרי סגרנו דיל אישי מול השליח.

 

לשאול את הצ'יפ

כשזוהי האטמוספירה ההלכתית, לא פלא שתופעת "החסידים השוטים" הולכת ומתרחבת. כך למשל, בנסיעה באוטובוס, כאשר ביקשתי מאברך לבוש כיפה סרוגה לעזור לי להוריד את העגלה בתחנה, עיניו הזדגגו בבלבול. התקלתי אותו. "להחזיק איתה את החפץ או לא?" קראתי את מחשבותיו. עד שהוא החליט מה הוא עושה, הדלת כבר נסגרה עליי ועל הבן שלי, שהחל לצווח. האינסטינקט הבסיסי של האברך המזדמן הומר אחר כבוד בסמס בהול, וכשזה מגיע לקבלת החלטות מיידית, הוא נותר חסר אונים.

 

בל ידאג אותו אברך יקר ואחרים שכמותו, הראש היהודי הרי ימציא לנו פטנטים והטכנולוגיה המתקדמת תייצר פיתרון הולם גם לבעיות המזדמנות באוטובוס ובמכולת. זה כנראה רק עניין של זמן עד שנזכה לחזות באוטופיה הלכתית טכנולוגית שבה יסתובב כל ביני"ש מצוי וכל נערה חסודה ברחוב עם צ'יפ מותקן במוח שמאפשר להם לתקשר עם הרבומט שלהם דרך קריאת מחשבות.

 

כך יוכלו להיות בטוחים בכל רגע נתון שהם פועלים לפי רוח התורה כשהם ממצמצים, תוקעים פיהוק עסיסי, או חלילה משהקים. סליחה הרב, אני באוטובוס ליד אישה, מותר לי לנשום?