של מי הנכסים שנצברו בפרידה לפני גירושים?

בני זוג נשואים חיו בנפרד במשך כעשור. כשביקשו להסדיר את תביעותיהם הרכושיות, כל אחד דרש מחצית מהנכסים שנצברו אחרי הפרידה. מה נקבע?

עו"ד הילה בורנשטיין פורסם: 17.06.15, 22:19

בני זוג נשואים שחיו זמן רב בנפרד החלו בהליכים משפטיים לחלוקת נכסיהם. אלא שכל אחד מהם רצה לא רק מחצית מהרכוש שאותו חלקו בזמן חייהם המשותפים, אלא גם מחצית ממה שהשני צבר במהלך כעשור של חיים בנפרד. בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע העמיד את שניהם במקום: הדירה שקיבל הבעל מאמו אחרי הפרידה תישאר שלו באופן בלעדי. מנגד, חרף דרישתו, הבעל לא יזכה במחצית הזכויות הסוציאליות שצברה אשתו מעבודתה.

 

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

 

בני הזוג היו נשואים כ-33 שנים שהתאפיינו בעימותים ובחוסר יציבות, וב-2001 הבעל נשפט למאסר על תנאי בשל אלימות כלפי אשתו. ב-2002 הוא עזב את הבית אם כי חזר לגור בו מדי פעם.

 

ב-2012 הגישה האישה תביעה רכושית נגד הבעל, שבה טענה כי למעשה הם פרודים זה כעשור. האישה גוללה את מסכת הייסורים שהסבו לה הנישואין, ולטענתה היה בעלה מעורב בהימורים ובשוק האפור וחשף את המשפחה לסכנה. בין היתר היא ביקשה בתביעה נתח גדול מהדירה המשותפת וגם שהזכויות הסוציאליות שצברה מעבודתה יישארו רק שלה.

 

כשנתיים לאחר מכן היא הגישה כתב תביעה מתוקן שבמסגרתו הוסיפה דרישה למחצית הבית שירש בעלה מאמו ב-2009. בשלב הזה היא שינתה את גרסתה וטענה כי מערכת היחסים הזוגית נמשכה עד 2012, ולכן כל הרכוש שצבר בעלה עד אז שייך גם לה.

 

הבעל טען מנגד שאשתו זנחה אותו לאנחות וסילקה אותו מהבית, ושיש לחלק את זכויותיה של אשתו שווה בשווה כפי שמורה חוק יחסי ממון. הוא התעקש שהיחסים ביניהם הסתיימו ב-2002, ולכן אין לאישה כל זכות בבית אמו.

 

השופטת גאולה לוין לא קיבלה את השינוי בגרסת האישה והסבירה כי מאחר שלא מדובר במקרה נורמטיבי, מועד איזון המשאבים לא יהיה מועד פקיעת הנישואין, כבדרך כלל, אלא נקודת הזמן בה התרחש הקרע בין בני הזוג - 2002. לפי השופטת, 2002 היא השנה שבה מערכת היחסים הסתיימה, גם אם מדי פעם חזר הבעל להתגורר עמה מסיבות טכניות.

 

בהתאם קבעה השופטת שלאישה אין זכויות בבית האם, מה גם שלא הוכיחה כל כוונת שיתוף בנכס, שלא גרה בו מעולם וגם לא השקיעה בו דבר. את דירת המגורים של בני הזוג החליטה השופטת לחלק שווה בשווה אך בו בזמן קיבלה את דרישת האישה והחליטה שלבעל לא מגיע חלק בזכויות שצברה מעבודתה.

 

השופטת לוין השתמשה בהוראת חוק יחסי ממון המאפשרת לבית המשפט לסטות מחלוקה שוויונית מטעמי צדק. לשיטת השופטת, "התמקדות בשוויון הזדמנויות בחיים שלאחר הפירוד" אינה מאפשרת לחלק את זכויות האישה, שעה שבעלה יישאר עם בית ועם כספי מחצית הדירה המשותפת (שתימכר), והיא תיוותר ללא קורת גג.

 

גם ללא השימוש בהוראה המיוחדת של חוק יחסי ממון לא היה זכאי הבעל למחצית הזכויות של האישה אלא לחלק קטן הרבה יותר. זאת על רקע הקביעה שמועד הפירוד היה לפני 12 שנים, שבהן המשיכו הזכויות להיצבר.