"ידעתי שהוא נמשך אלי ובכל זאת הלכתי"

הוא גזל ממך את הבחירה החופשית. הוא לקח ממך את היכולת לשלוט במה שקורה לגוף שלך. אז את מנסה לעשות סדר. אחרת כל מה שיש במוח זה רק כאוס, כי אז כאילו אין לזה הסבר. אפילו לסיבה שזה קרה אין לך שליטה. אז את מוצאת. שני שטרליד, המסייעת לנפגעי תקיפה מינית, משתפת

שני שטרליד פורסם: 15.09.16, 12:20

"אני כועסת על עצמי", היא מתייפחת לי בטלפון. "ידעתי. ידעתי שהוא נמשך אלי ובכל זאת הלכתי אליו".

 

אוקיי, אני מתחילה להסביר. ונניח שידעת שהוא נמשך אלייך. ונניח שאפילו נמשכת אליו בעצמך. ונניח שרצית אולי לקיים יחסי מין. האם זה אומר שרצית להיאנס? האם זה אומר שרצית שהוא יכה אותך חזק עד סימן כחול בחזה? יחנוק אותך? יחדור בכוח תוך כדי בכי שלך שכואב לך?

 

בעצם התכוונת במשיכה הזו לעובדה שאת לוקחת כדורי שינה כבר כמה שבועות כי את מתעוררת מסיוטים מאז שזה קרה? לזה התכוונת כשאמרת שהוא נמשך אלייך? כי זו לא משיכה. זה פושע. טורף. גוזל שליטה.

 

לטורים הקודמים של שני:

לא סתם מדברים על אונס כמשהו לכל החיים

והשנה, ילמדו את ילדינו מיומנויות חיים?

#אין_חסינות_למדים. קמפיין חדש יוצא לדרך

"במקום להושיע, הם בעצמם הפוגעים"

 

וזה בדיוק מה שהוא עשה. הוא גזל ממך את הבחירה החופשית. הוא לקח ממך את היכולת לשלוט במה שקורה לגוף שלך. אז את מנסה לעשות סדר. אחרת כל מה שיש במוח זה רק כאוס, כי אז כאילו אין לזה הסבר. אפילו לסיבה שזה קרה אין לך שליטה. אז את מוצאת.

 

רק רוצה להיות נורמלית שוב

היא לא מסוגלת להגיד את המילה אונס. זה כל-כך טרי. היא לא רוצה לשמוע עליהם. על המקום. היא לא רוצה להתלונן. היא רק רוצה להיות נורמלית שוב, היא אומרת לי. את נורמלית, יקרה. את בדיוק מתנהגת נורמלית בהיותך נפגעת תקיפה מינית. כמעט כולנו עוברות את אותם שלבים.

 

והאמת, אני חושבת שאנחנו החוטאות הכי גדולות כלפי עצמנו. הרי המשוואה היא די פשוטה. לפשע יש 2 צדדים. פושע וקורבן. צד אחד פוגע, אקטיבי, צד שני נפגע, פאסיבי. ואילו אנחנו, בראש, היחידות שהופכות את זה למשוואה שאין בה שום לוגיקה. פושע ומסייעת.

 

בתקיפה מינית יש שני צדדים. פושע וקורבן

 

אם אין גופה, אין רצח. אם אין קורבן, אין אונס. וככה את מנסה בכאילו לשמור על סדר בפנים. אבל הנשמה מבולגנת עדיין. היא עדיין לא הסתנכרנה עם השקר שהמצאת לעצמך. הגוף יודע. אז כשאת מדברת על זה, את רועדת. ואת כאילו לא מבינה למה. ולמה זה מתעקש לעלות ולהציף כשאת בכוח מנסה להחליק את זה שוב ושוב בגרון. ולמה זה בא פתאום שוב אחרי כמה שנים ובועט חזק? אם בכלל המצאת לעצמך שאת אשמה חלקית במה שקרה לך ובכך גזלת מעצמך את הזכות להיות קורבן?!

 

כן, גם את קורבן. עדיף להגיד נפגעת

ואם את לא קורבן, לא באמת נאנסת. אז איך זה שזה כל-כך כואב, בפנים, במקום העמוק והאפל הזה שלך? ואיך פתאום זה מקבל אוורור כשאחרות מספרות שעברו משהו דומה. ופתאום רגשי האשם פוחתים קצת. ואת מבינה יותר ויותר. את לא אשמה. וככל שאת מרגישה פחות אשמה, כך את נותנת יותר מקום לרחמים עצמיים בריאים. לכאלה שמכירים ומוקירים את הדרך שעברת. לכאלה שמודים בפה מלא שכן, גם את קורבן. עדיף להגיד נפגעת.

 

בתקיפה מינית יש שני צדדים. פושע וקורבן. אל תשכחי את זה. אל תשתפי פעולה עם התוקפים שלך. אל תספקי להם תירוצים. אל תפשעי בך. ותני לעצמך חיבוק. מכירה את זה שמישהו נכנס לאש כדי להציל את הילדה שתקועה בפנים ואז יוצא החוצה וכולם מוחאים לו כפיים כי הוא גיבור? לאש כבר נכנסת, עכשיו רק נשאר להוציא את הילדה. כפיים. גיבורה.