"אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית"

"רציתי שכל מי שקורא יחליף את תמונת הפרופיל שלו לאות הראשונה של שמו. כאות הזדהות. רציתי שכל נפגע ונפגעת תקיפה מינית יידעו שהם לא לבד. שתהיינה כל-כך הרבה אותיות ברשת, שזה יעטוף כמו חיבוק וירטואלי ענקי". שני שטלריד, מסייעת לנפגעי תקיפה מינית, משתפת

אני מגישה את הטור לעורכת מאוחר מהרגיל השבוע. יום לפני פרסומו. בכל זאת, חג וזה. והיום, רביעי, ה- 5/10 מלאו בדיוק שנתיים לפרסום הראשון של "קמפיין האותיות". בדיוק שלושה ימים אחרי שפרסמתי לראשונה את הפוסט "הייתי בת 19" על האונס שעברתי. הפוסט ששינה את חיי.

 

אני זוכרת את האצבעות המקלידות על המקלדת כמעין חוויה חוץ גופית הכי מבפנים שיכולה להיות. כאילו האצבעות שמקלידות לא מדביקות את המחשבות שלי. כאילו הן מקלידות מעצמן ואז מותירות אותי לקרוא את אשר כתבו.

 

כאילו שזו אני הקטנה מבפנים כתבה ולא אני הגדולה. הייתי בת 19 כשחשבתי שהוריי ימצאו את גופתי במיטה זרה. הייתי בת 19 כשהוא השאיר לי סימנים כחולים וסגולים. כאילו הכל נכתב מאליו. כאילו כל המילים האלה רק חיכו שאפוצץ אותן החוצה. מול כולם. להפסיק את הבושה המגוחכת.

 

לטורים הקודמים של שני:

"לא היתה לי שליטה על מה שנעשה בגופי"

יש פרצה בטיעון הפרצה. פרצה מסוכנת

"ידעתי שהוא נמשך אלי ובכל זאת הלכתי"

לא סתם מדברים על אונס כמשהו לכל החיים

והשנה, ילמדו את ילדינו מיומנויות חיים? 

 

וכתבתי. על בושה ורגשי אשם. על כך שזה הפשע היחידי שבו מי שמתבייש הוא הקורבן ולא הפושע. על כך שזה לא יכול להיות שזו מגיפה שמשתוללת בכמויות בלתי נתפסות ואף אחד לא באמת בא וזועק את זה. די. די לחושך. ויהי אור. הוקעת עברייני מין. חיבוק לנפגעי תקיפה מינית. אלה הפכו במהרה למסלול חיי.

 

"שבוע מודעות לשורדי תקיפה מינית"

רציתי שכל מי שקורא יחליף את תמונת הפרופיל שלו לאות הראשונה של שמו. כאות הזדהות. כך קראתי לעמותה שהקמתי. "אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית". כי אסור שתשב נערה אחת בת 16 ותרגיש שהיא לבד ושהיא אשמה. כי אסור שיישב בחור בן 29 טרום חתונתו ותתהפך לו הבטן כשהוא מציע נישואין לאהובתו כי היא לא יודעת שהוא פגש מפלצת אמיתית בילדותו. רציתי שכל נפגע ונפגעת תקיפה מינית יידעו שהם לא לבד. שתהיינה כל-כך הרבה אותיות ברשת, שזה יעטוף כמו חיבוק וירטואלי ענקי.

 

 

אני באתי וסיפרתי את הסיפור שלי וכעסתי על חוסר צדק, על האשמת קורבן, על אמירות חשוכות על מה נפגעת לבשה בעת תקיפתה או על פריצות התנהגותית. כאילו שלא התקדמנו לאף מקום. כאילו שאנחנו חיים במערה ולאשם אין ריבונות על גופו. כאילו הצדקות שונות ומקוממות של פגיעות מיניות ואף אחד לא שם לב שהוא דורס בדרך לבבות שבורים גם כך. ונמאס לי. וביקשתי מכל האנשים שמרגישים כמוני, שהגיע הזמן לצאת מ"ארון הבושה" ולשורדי תקיפה מינית מגיע כבוד, לא השמצות. ולי שמגיעות ההאשמות, ההשמצות, ההוקעה, אלה העבריינים בלבד. וזה בער. הרגשתי את הדם שלי רותח והאמת, הוא עדיין מבעבע צדק בתחום הזה כל הזמן.

 

שנה שעברה כש"חגגתי" שנה לפרסום הפוסט, עשיתי בדיקה בגוגל. האם יש איפשהו בעולם איזה "שבוע מודעות לשורדי תקיפה מינית", בדיוק כמו שיש שבוע הגאווה, או שבוע העלאת המודעות לסרטן השד או כל דבר אחר שמחייב התייחסות ציבורית רחבה וחגיגות של נצחונות של האור על החושך, וגיליתי שאין. אף אחד לא הרים דבר כזה.

 

אז החלטתי שהשבוע הזה שבין ראש השנה ליום כיפור, לזמן חשבון הנפש, שאחריו מגיע זמן האושפיזין, אהבת חינם, ואהבת לרעך כמוך בצל סוכתך, שזה בדיוק הזמן לשבוע שכזה. וזה הצליח. אלפים רבים שיתפו פעולה ושוב החליפו לשבוע את תמונת הפרופיל שלהם לאות הראשונה של שמם.

 

אות הזדהות למען שורדי תקיפה מינית. כי מגיע לנו. כי אנחנו לא אשמים. כי האשמים היחידים הם אלה שפגעו בנו. בלי קשר למה לבשנו, באיזו שעה טיילנו, איך לא ראינו, למה לא צעקנו, למה לא ברחנו, למה לא נלחמנו, למה לא דיווחנו בזמן. פשוט כי לפשע יש 2 צדדים. הפושע והקורבן. התוקף והמותקף. ואין שום סיבה שמותקפים יביישו ותוקפים יהנו מאהדת קהל.

 

ביום ראשון הקרוב, ה 9/10, "שבוע האותיות" ה 2 יוצא לדרך. מוזמנים לשתף פעולה ולהחליף תמונת פרופיל לאות הראשונה של שמכם. כאות הזדהות. באנו חושך לגרש.